יום ראשון, 28 בפברואר 2016

שירת הלווים/ יעל קביליו


לקראת פורים חשבתי לנכון להתעסק בעניין שירת הלווים בגן  בתוך מכלול הנושא של השמחה.
הנחתי על הרצפה כל מני פרצופים של אורי(הידוע מתוך הספר "ספורים מתוך הלב של אורי") .
 והשמעתי לילדים כמה מנגינות ובכל מנגינה שאלתי את הילדים איך הם הרגישו והאם הם יכולים להצביע על פרצוף מסוים . 
הבנו  למוזיקה יש הרגשה  וכל מוזיקה יכולה להשפיע על האדם .
הסברתי לילדים שכיום אין לנו שום הקלטות בעניין שירת הלויים ורק את המילים יש. ולכן אין לנו שום מידע כיצד זה היה אמור להתבצע.

בעקבות זה פיתחתי את הנושא של הלווים לכוון של תוכניות הגן והפעלתי אותם בכל מיני פעילויות מוזיקליות : הכרת כלי הנגינה למשפחותיהם ,  מקצבים , שירים , מושגים וכיוצ"ב,כיצירה הילדים הכינו תופים  ונבלים . 
שולחת את הלוח שעיצבתי בשני גנים . 

  כמו כן , כל השנה הילדים לומדים שירי מקדש ומכניסים אותם למחברת מיוחדת לכך . 






יום ראשון, 21 בפברואר 2016

החיים על הר הזיתים / ציפורה פילץ


 זוכה אני לחיות עם בעלי רחביה וילדי בבית אבן עתיק ויפה בהר הזיתים.
מחלון ביתנו הפונה מערבה – נשקף הר הבית,
מחלונות אחרים נשקף הר הזיתים,
מהחלון הפונה מזרחה -הרי מואב באופק.

בהרצאות שלי אספר לכם על חיי היום-יום שלנו בהר הזיתים, כחלק משכונות מזרח ירושלים.
מדוע בחרנו לחיות כאן רק עם משפחה נוספת אחת.
כיצד ילדינו מתנהלים בשגרת חייהם.
מדוע החלטנו לגור בפאתי שכונה ערבית, וכיצד אנו מתמודדים עם המציאות הביטחונית באזור.
כאן תשמעו סיפור מפתיע על התגליות המעניינות במהלך שיפוץ הבית.
ובעיקר, נשתף אתכם בזכות הגדולה שנפלה בחלקנו - לגור מול המקום הקדוש בעולם!




ניתן גם לבוא לסיור ומפגש ביתי.

"עלייה להר הבית חיונית ממש בדורנו " - הרב צפניה דרורי

בס"ד
הר הבית - הרב צפניה דרורי 


הרב צבי טאו כתב חוברת ובה כתב כי העלייה להר הבית אינה לרוח חכמים, שהרי אין להיכנס לשטח המקדש ללא צורך ואף לכהן טהור שאין לו עבודה אסור להיכנס. מכאן הוא מסיק שהריחוק מהמקדש מקרב את האדם יותר מאשר הביקור התדיר בו.

לדעתי אין להביא ראיה מדין זה בהקשר לעלייה להר הבית לשטח עזרת הלויים, שם הכניסה מותרת לכל מי שטבל לקריו. בשטח המדובר אין מגבלת עלייה וכתוב במפורש שכל המרבה לעלות זוכה במורא מקדש. מההיסטוריה אפשר לראות שישראל הרבו לעלות אל ההר בטהרה, וכשהפסיקו לעלות נאמר "ירושלים דורש אין לה". ישנם תנאים לעלייה להר הבית: מורא מקדש, ללא נעליים ובטבילת טהרה במקווה שכשר לטהרת נשים. מכאן רואים שיש מצווה לעלות - וכך כותב הרמב"ם על עצמו שעלה להתפלל במקום וכן ראשונים אחרים שעלו להר. מנהג א"י הוא לעלות, כמו שכותב חסיד ברסלב מצפת בשנת 1860 שהיו עולים הוא וחבריו למקום המותר עד שהערבים ביזו אותם ומנעו מהם להתפלל ולכן הפסיקו לעלות.

אין שום מקור שבו נאסר לעלות לעזרת הלויים, אזהרות על העלייה להר נאמרו רק כדי למנוע מעמי הארץ להיכנס למקום המקדש עצמו ולא לעזרת הלויים. מרבים לצטט את דברי הרב קוק באגרות (חלק ב' סימן רפה), שם הרב מותח ביקורת בלשון קשה על עלייתו של הברון רוטשילד למקום המקדש עצמו, אשר אין לאף אדם בישראל רשות להיכנס לשם. הסיבה שהרב קוק יצא בשעתו נגד כניסת רוטשילד למקום המקדש הייתה מתוך חשש שהמון העם יחשוב שמותר לעלות להר בלי להיטהר ושההלכה כמו הראב"ד ולכן יעלו גם למקום המקדש. מסיבה זו חשש שאם לא יאסור את העלייה לכל הר הבית עלול המקרה לחזור על עצמו ורבים נוספים ייכשלו באיסור כרת.

הסיבה להחלטת הרבנות בשעתו לא לעלות להר הבית הייתה גם היא מסיבה אחת, והיא- חשש שעמי הארץ יעלו אל ההר בלי להיטהר וייכנסו למקומות אסורים. אולם, המציאות הוכיחה שעמי הארץ עולים למרות התנגדות הרבנות והדבר שדווקא כן מונע עלייה לא בטהרה הוא הדרכתם של היחידים יראי דבר ה' שעולים בטהרה ומדריכים את יתר העם מהי הדרך הנכונה לעלייה.

כיום הרבנות מסתפקת בהודעה שאסור להיכנס מפני שאיננו טהורים, אך את חיילי צה"ל מביאים לכנסיית הקבר ולמקום המקדש ואיש אינו מורה על מורא מקדש חוץ מיראי ה' הפוקדים את המקום בקדושה.

הסיבה שהרב צבי יהודה זצ"ל נמנע מלהכניס את אצבעותיו בסדקי הכותל היא מדין מורא מקדש, זאת משום שבאותו רגע היה נעול נעליים ולא עלה על מנת לקיים את מצוות "יראה כל זכורך לפני ה'". אולם כל מי שעולה בקדושה מקיים מצוות עשה ודורש את ירושלים בכל ליבו, נפשו ותפילתו.

לאחר המדידות של צה"ל, עם כל החומרות, אנו יודעים בדיוק איפה אין חשש קדושת מקדש ורק לשם עולים יראי ה', בוודאי לא נכנסים למקומות האסורים.

עלייה להר הבית הינה חיונית ממש בימינו, כי בימים אלו עם ישראל מתרחק מהמקום ולא מבין את קדושתו. תפקידנו הוא לגלות לעם ישראל ולכל העולם כי המקום קדוש לישראל ובתוך כך למנוע מהמוסלמים לפגוע בקדושתו או לחילופין ליחסו כקדוש למוסלמים והנוצרים. מורא מקדש מחייב לפרסם את מעלת המקום ולהתרומם בשפע קדושתו, המשפיע על העולים מורא מקדש ולהט אמונה שאינו פוסק.




יום חמישי, 18 בפברואר 2016

תופי מרים בעבודת יד / שירה העברי


שירה העברי , בת 33 ואם לשלושה מתגוררת יחד עם בעלה ביישוב עופרים בית אריה שבשומרון 
מאז חזרתם מהולנד לפני כשש שנים.
שירה מספרת:
        " מאז ומעולם התעסקתי באומנות ולמדתי אותה , בעקבות מחלתו של ילדנו הבכור נחשפתי 
          למנדלות ככלי ריפוי ובמקביל החלה להתחזק בי יותר ויותר האמונה ,
          כך החל רעיון התופים , החשיפה אל מרים הנביאה אל הכח שיש לנו 
          הנשים באמונה החזקה שלנו .

         המעגל הזה של : אמנות אמונה ואימון החל לצמוח בי ".



שירה מציירת וכותבת על תופים פסוקים , שמות ילדים ברכות כלה וככל העולה על דעת .
וכמו שהיא אומרת :
                           
                                        " אני עובדת נושמת וחולמת גאולה" 

          
     




יום ראשון, 14 בפברואר 2016

תרומה ותצווה פרשיות המשכן / הרבנית עידית ברטוב

חכמת הלב וקלות הדעת
לאחר הציווי על בניית המשכן והסמכת הכהנים בפרשיות תרומה ותצווה, מגיעות פרשיות ויקהל ופקודי, ומתארות את ביצוע הצו. בין לבין נמצאת פרשת כי-תשא, הפותחת גם היא בענייני המשכן, אך סופה מעיב על ראשיתה, בשל חטא העגל. רבים נדרשו להבדלים שבין הציווי לבין הביצוע, שכן לכאורה היינו מצפים לצמידות מלאה להוראות, לאחר הכישלון החמור בחטא העגל, ותשובת בני ישראל, אך לא כך קרה.
בתכנית הנמסרת למשה ישנו יעד ברור של עשיית מקדש: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, כאשר העם הוא הכתובת ומשה הוא השליח למסירת הדברים אליהם. בסוף פרשת תצווה, עם סיום פירוט המשכן וכליו (למעט מזבח הקטורת), חוזר הקב"ה על הדברים, ומוסיף להם אף הנמקה: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם. כלומר- קיומו של המקדש נועד לשכינת ה' בקרב בני ישראל, אך לא פחות חשוב מכך- להביא לידיעתם של בני ישראל, כי יש ה' בקרבנו. האם התורה נגועה בדרכי הפרסום והיחצנות המערביים, ולפיהם- עשית ולא פרסמת, כאילו לא עשית? ובמילים אחרות- למה מכוונת אותה ידיעה?
לאחר הציוויים החוזרים ונשנים בלשון- ועשית, ונתת, מופיע ציווי נוסף: וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי, כלומר- ה' מבקש ממשה להאציל סמכויות כלפי אנשים נוספים, בעלי התכונות הנדרשות. בהמשך הדברים ממקד הקב"ה את הזרקור כלפי חכמי הלב הנבחרים: רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה, וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה, לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת, ... וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ. הדעת של בצלאל מייחדת אותו במגוון סוגי האינטליגנציות, וננסה לבדוק במה.
מלבד בצלאל ואהליאב שצוינו בשמותיהם, מותיר הקב"ה פתח לחכמי לב נוספים, המוזמנים לעסוק במלאכת המשכן, ונפגוש אותם בהמשך- בשלב הביצוע. עם סיומו של הציווי המפורט, על סף חטא העגל ממש, מוסיף הקב"ה עוד כמה משפטים, לכאורה מנותקים: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם ... וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. אל הזכרת השבת נשוב בהמשך, עם מסירת דברי ה' אל העם מפי משה.
בנקודת שיא זו מקבל משה את שני הלוחות. האם אלה לוחות העדות או לוחות הברית? הקב"ה בוחר לכנות אותם בשם לוחות העדות, וחכמינו הוסיפו את מימד הברית. לאחר שיא זה מתואר השפל הנורא של החטא, שהפך כידוע לקו פרשת המים בתולדות עמינו- העולם שהתקיים עד אליו, שונה לחלוטין מזה שלאחריו, וכרגע הנזק הוא בלתי הפיך. עם תום פרשה זו, מקהיל משה את העם, על מנת להתחיל ולצוותם על מלאכת המשכן. באופן הפוך לחלוטין מדברי ה' פותח משה את דבריו בציווי על השבת דווקא, ורק לאחר מכן מציג את תכנית המשכן. יתכן שיש בכך התראה לעם בטרם יחל לעבוד, כי השבת אינה נדחית מפני המלאכה, ואף מלאכת הקודש. עם קצר-רוח וחסר סבלנות עלול להישאר בשלב הציווי ולפספס את ההסתייגות. יתר על כן- כאשר דיבר ה' עם משה הוא החל ב-עשה טוב, בעשיה המבורכת, ורק עם סיום הדברים הוסיף הקב"ה את הצמצום, את ה-סור מרע. משה פונה אל העם ופותח באזהרה, ב"לא תעשה", ורק לאחר מכן עובר לעשיית המשכן.
ויותר מכך, אפילו מצוות השבת שנמסרת למשה שונה במהותה מזו הנמסרת ממשה אל העם, כל מילות הפתיחה והסיום היפות, אשר עוטפות את איסור עשיית המלאכה, נעדרים לחלוטין מדברי משה! האות, הידיעה כי ה' מקדש אותנו (בכל רגע נתון בהווה ולא רק בעבר), ברית העולם והשלמת מעשי ה' בבריאת העולם- כל אלה פשוט פרחו עם שבירת הלוחות, ונותרנו עם הגבלת המלאכה. איבדנו את ה-זכור ונותרנו עם ה-שמור בלבד. השבת שהוגדרה כ'קודש היא לכם', מתרחקת מאתנו, והיא נקראת בפי משה- 'שבת שבתון לה' '.
לאחר התראת השבת פותח משה במצוות המשכן, ואף כאן מחליף את דברי הקב"ה ב"נוסח מתוקן", במקום וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי, אומר משה: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. מדגיש רש"י שהמילה- מאתכם, באה למעט את 'כל האיש' שבדברי ה', משום שכעת לאחר החטא, הערב רב אינם מוזמנים לחלוק עמנו את בניית המשכן, לאחר שהביאו לקלקול. גם מצוות ה' עוברת תיקון והמילים וייקחו לי (רש"י- לשמי), הוחלפו ב-קחו מאתכם. הנתינה היא שלכם ובעבורכם, וכפי שנראה העשייה היא חד-מימדית וחסרה את הברית והשיתוף בין ה' ובין העם, לכשתסתיים המלאכה, לא תרד השכינה לשרות במשכן (בפרשת שמיני), לפחות לא בהתחלה.
עם סיום ההזמנה לתרום חפצים חומריים מזמין משה גם את כל חכמי הלב לבוא ולעסוק במלאכה, ואכן העם נענה ומזרים את תרומתו עד שמשה עוצר בעדם. וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב... בניגוד לפנייתו הכללית של משה אל כל עדת בני ישראל, כאן מפריד הכתוב בין הנשים ובין האנשים, והמדרשים השונים מבארים כי הנשים קדמו לאנשים בתרומותיהן. מסביר רבינו בחיי- כי הנשים באו שם בתחילה, וכאשר באו האנשים כבר מצאו שם הנשים שהביאו שם נדבתם תחילה, וזאת מעלה גדולה בנשים כי במעשה העגל לא רצו לתת תכשיטיהן, שכן כתיב: "ויאמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם", וכתיב: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם", ולא אמר "באזני נשיהם" כי לא רצו הנשים בכך, והוא שרמז שלמה על זה: "אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי", ירמוז למה שכתוב: "אלה א-להיך". כלומר- התמונה הקשה של המחולות האקסטטיים סביב העגל, אינה מדויקת, שכן הנשים לא השתתפו בהם. הן לא בין אלה שהצביעו ואמרו: אלה א-לוהיך ישראל.
בסוף רשימת התרומות, מגיעות הנשים חכמות הלב עם מטווה ידיהן בתכלת ובארגמן, בשני ובשש, ויותר מכך- וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים. בעת עשיית הכלים מצטרפים אל בצלאל ואהליאב חכמי לב, שנָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה'. כלומר, אל חוכמת הלב שלהם מצטרפת הדעת שנותן בהם ה' על מנת שיוכלו למלא את משימתם, לאחר שהתעורר הרצון מלמטה, בא הסיוע מלמעלה.
את חכמת הלב ניתן להגדיר בדרכים שונות, וידוע כי משכן החכמה הוא במוח, ואילו משכן הרגש והיצר הוא בלב. אך נראה כי עיקרה של חכמת הלב הוא האמונה, ההשתוקקות, הכמיהה, הגעגוע. התורה חוזרת ומתארת את בוני המשכן אינסוף פעמים בתואר עמום זה, מבלי לדלג עליו אף לא פעם אחת, וזהו התנאי היחיד להשתתפות במלאכת הקודש. ועל הדעת או הידיעה או העדות ניתן ללמוד מן ההקשר הכללי שבו היא מופיעה. ראשיתו של חטא העגל נעוצה בחסרון הידיעה: כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ, ובסופו מצביעים החוטאים על העגל, ואומרים: אלה א-לוהיך ישראל. אנטיתזה מוחלטת לאמירת - זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ, שלאחר קריעת ים סוף, שבה התגלה הקב"ה לכל העם, וראתה שפחה על הים מה שלא ראו יחזקאל וישעיהו, ואפילו עוללים ויונקי שדים היו רואים כבוד יוצרם, ומראין אותו באצבע, ואומרים זה א-לי.
הבני-יששכר מסביר את התרחשותו  של חטא העגל בדיוק בחסרון הדעת. חז"ל קבעו, כי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות [סוטה ג א] ובורח ממנו הדעת, וכאשר רוצה לשוב בתשובה הנה החונן לאדם דעת ישיב אליו הדעת,... על כן תמצא ברכה הראשונה מן הברכות האמצעיות בשמונה עשרה הוא ברכת הדעת, אח"כ ברכת התשובה, והנה הדור ההוא היו דור דעה, ...והערב רב בפגמם אמרו כי זה משה האיש וכו' לא ידענו ,והתעוררו הרוח שטות דעת דקליפה. לדבריו, חוסר הדעת מביא לחטא, ונתינתה בתוכנו ע"י ה' היא המאפשרת את התשובה. מסיבה זו גם אומרים בתפילת ערבית של מוצאי שבת את ההבדלה בתוך ברכת חונן הדעת, ואומר הירושלמי- אם אין דעה, הבדלה מניין?
גם משה, רועה הדור טוען בתפילתו כלפי ריבונו של עולם: רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי, וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ. דור הדעה זקוק לידיעה, אך בה הוא גם נכשל. מאז המפגש הראשון עם עץ-הדעת טוב ורע, טומנת הידיעה בחובה את סכנת הערבוב בין האמת והשקר. כאשר הנהייה אחר המציאות החושית נתפסת כנכונה מכל, היא עלולה להכשיל גם בחטא חמור, לכך צריך את חכמת הלב, את עץ החיים כתנאי מקדים לדעת.

גן עדן עלי אדמות
על-פי המדרש, ישנו קשר בין חטא עץ הדעת, חטא העגל וחטא המרגלים, שלוש המתנות שהוחמצו-  עולם הבא, תורה וארץ ישראל, ושניתנו שוב בדרך מחודשת. שלושתן הפכו מהזדמנות גדולה לקלקול ולחטא, שאותו אנו מתקנים מאז ועד ימינו.
מסתבר, שמלבד הקשר שבין החטאים, ישנו כמובן גם קשר בין המתנות. מעמד הר סיני טמן בחובו פוטנציאל רוחני גבוה ביותר של תיקון חטא אדם הראשון: עשרת הדברות ניתנו כנגד עשרה מאמרות שהעולם נברא בהם, וישראל שניצבו בהר סיני עמדו על סף החירות מקללת המוות, שנגזר על האדם עם חטאו. ועוד- שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.
גם בניית בית המקדש בארץ ישראל, מיועדת לתקן הן את חטא עץ הדעת והן את חטא העגל. על הפסוק: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים, אומר הכלי יקר, כי הגברים נדרשו לתת את הזהב והתכשיטים כדי לכפר על תרומותיהם במעשה העגל, "אבל הנשים שלא רצו ליתן תכשיטיהן במעשה העגל, אם כן אינן צריכין לכפרה, ולמה יתנו תכשיטיהן? ומכל מקום מחמת חיבת הקודש לא נמנעו מליתן".
בפרשתנו מצווה ה' את משה: בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד, ומבאר האבן עזרא כי יום האחד בחודש הראשון הוא תחילה לעולם, כלומר, זהו תאריך בריאת העולם, וזהו סוד. ננסה לגלות משהו מן הסוד, עליו מדבר הראב"ע. ידועה המחלוקת בין ר' אליעזר ובין ר' יהושע, בדבר תאריך בריאת העולם, ובהתאם לכך תאריך הגאולה השלמה והסופית. רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם, ובתשרי עתידין להיגאל. רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם, ובניסן עתידין ליגאל.  מה משמעותה של המחלוקת?
רבנו תם ביאר, שאלו ואלו דברי א-להים חיים, ושתי התשובות נכונות.  בתשרי עלה במחשבה לברוא (היום הרת עולם, ההיריון), והבריאה בפועל התבצעה בניסן. הבריאה של תשרי מייצגת את התכנית הא-לוקית המושלמת, את האידיאל הנשגב של בריאת עולם כדירה לקב"ה בתחתונים. תשרי הוא דין (אפשר לעבור על תפילות ראש השנה, ולהפנים את היראה שעומדת במהותו), ניסן לעומתו הוא חסד גמור, נס שמחוץ לגדרי הטבע, אף על פי שאיננו ראויים להיגאל, שקועים במ"ט שערי טומאה ודומים למצרים, הקב"ה פוסח ומדלג על מצבינו ועוצם עין כדי להציל את ישראל בחסד גמור. מחלוקת החכמים אם כן, מייצגת ויכוח עקרוני, באיזו הנהגה נברא העולם- בחסד או בדין? מסביר האבן עזרא, שהקמת המשכן בראש חודש ניסן היא סוד הנהגת החסד, כלומר, איננו יכולים לעמוד בפני הקב"ה בדין, ועל כן קיבלנו ברחמיו את המקדש, את חסד התיקון והתשובה.

בזמן קיום המקדש התחלקו הכהנים למשמרות עבודה, ולכל משמר התלוו אנשי המעמד- לוויים וישראלים, בני אותה העיר. חלק מעבודתם של אנשי המעמד כלל קריאה יומית בתורה מתוך מעשה בראשית דווקא, כשבכל יום נקרא היום המקביל לו בבריאת העולם. מסבירה הגמ' במס' תענית: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ. זאת אומרת- קיום הבריאה תלוי בעבודת המקדש. ביטוי יפה לקשר זה מובא במדרש:

ללמדך שחביבים מעשה המשכן כמעשה שמים וארץ, עשינו לך ארון שיש בו שני לוחות האבן שהם כנגד בריאת השמים והארץ...ביום השלישי בראת מזונות, שנאמר תדשא הארץ, ואף אנו עשינו לשמך שלחן ועליו לחם הפנים. ובמקום נוסף: המשכן שהוא שקול כנגד העולם. כשם שמשכן קרוי אוהל ... נוטה שמים כיריעה ובמשכן כתיב ועשית יריעות עזים לאוהל על המשכן וגו',...יהי רקיע ויהי מבדיל וגו' ובמשכן כתיב והבדילה הפרוכת לכם, בשלישי יקוו המים מתחת השמים ובמשכן ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה וגו', ברביעי יהי מאורות ברקיע השמים ובמשכן ועשית מנורת זהב טהור וגו', בחמישי ועוף יעופף על הארץ וגו' ובמשכן והיו הכרובים פורשי כנפים, בששי נברא אדם ובמשכן- ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, בשביעי כתיב ויכולו השמים וגו' ובמשכן ותכל כל עבודת משכן וגו', בבריאת עולם כתיב ויברך א-להים, ובמשכן ויברך אותם, בשביעי ויכל א-להים, ובמשכן ויהי ביום כלות משה, בשביעי ויקדש אותו ובמשכן ויקדש אותו הוי את המשכן.
כלומר, ההקבלה שמוצא המדרש היא גם לשונית, גם תוכנית וגם רעיונית. כאשר התורה עצמה משתמשת באותם המילים והביטויים לתיאור הבריאה והמקדש, יש בכך יותר מרמז לחיבור שבין שני העניינים. העשיה האנושית מלמטה לשם הקמת המשכן היא תמונת הבבואה של בריאת ה' את עולמו, והזוהר מוסיף כי תבנית המקדש של מטה עשויה בדיוק במתכונת המקדש השמימי, בו יושב הקב"ה על כסא הכבוד. עם סיום הקמת המשכן כותבת התורה: וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד, ומצדו של העושה- וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה, ממש כדברי התורה על סיום הבריאה: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, ומצדו של הבורא- וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. גם סיכום המעשה מובא בלשון דומה: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה. ואילו בבריאה- וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. גם הקב"ה בירך את ברואיו בסיום עבודתו: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ.
לאחר חטאם של אדם וחוה, מתגלה להם עירומם- וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם, מיד אחר כך- וַיַּעַשׂ ה' א-לֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם. כותנות אלה חוזרות שוב בבגדי הכהנים: וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים ...וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה ... וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא  יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ. עץ החיים השמור בגן-עדן ע"י הכרובים, נמצא גם בתוך קודש הקדשים שבבית המקדש, ועץ הדעת, שממנו אכלו האדם ואשתו, חוזר בבניית המשכן באופן מתוקן עם האצלת הדעת הא-לוקית על בצלאל: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה.
הכרובים המוצבים בפתחו של גן העדן, לשמור את דרך ארץ החיים, מופיעים במקדש כשומרי ארון הברית שבקודש הקדשים, והפרוכת המפרידה בין הקודש ובין קודש הקדשים (ואף עליה ישנם כרובים) מקבילה ללהט החרב המתהפכת, שכן הפרוכת, משורש פ.ר.ך. מהותה הפרדה או פירוק בתוך מהות שלמה אחת. מסביר רבינו בחיי- כדי שיהיו מחיצה מבדלת בין עץ החיים והאדם. ועוד, עונשו של האדם: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ , מוצא את תיקונו בלחם הפנים שבמקדש. זיעת אפיך פירושה- זיעת פניך, ואותו לחם הפנים שבמקדש (מישהו נתן דעתו למשמעותו התמוהה של השם?), מונח על השולחן שבצד הצפוני, וממנו מתברך השפע הגשמי בעולם.
לאחר החטא נשלח האדם מגן- העדן. המדרש מוסיף לכך פן נוסף: ויגרש, שבשבילו חרב בית המקדש. וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱ-לֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם, שזוהי אדמת מקום המקדש, וכפי שאומר המדרש: הקדוש ברוך הוא בראו ממקום כפרתו. האדמה שצבר ה' ליצירת האדם, היא מזבח האדמה שבו יכפר האדם על היותו עפר מן האדמה, הנכשל בחטאיו. שילוח זה מגן העדן מבואר בשפת אמת כשליחות האדם לתיקון העולם.
יוצא אם כן, שהמקום היחיד היכול לפתוח בפנינו את פתח גן העדן החתום הוא בית המקדש, כשם שהזמן הראוי לכך הוא יום השבת. ביום זה נפתח הפתח להארת גן העדן, ונאסרת מלאכת העבודה הגשמית, בה נתקלל האדם עם הגירוש. שבת שהיא מעין עולם הבא, מאפשרת לנו הצצה לקיום הנשמתי הרוחני שהיה בגן עדן שבטרם החטא.
יציאת השבת מלווה ביציאת הנשמה היתרה. בהבדלה שבין קודש לחול אנו מתנחמים באותם היסודות הקיימים במקדש ומשפיעים עלינו ברכה: הבשמים- הנאת הנשמה הרוחנית, מקבילים לקטורת, והנר-מאורי האש, מקביל למנורת הזהב. טעם ההסתכלות בציפורניים מוסב גם הוא על אדם הראשון שהיה עשוי ציפורן (קבלה למתקדמים. אל תנסו להבין...), פירוש אחר הוא רמז לכותנות העור שעשה ה' לאדם ולאשתו: מן העור שפשט הנחש לקח הקדוש ברוך הוא ועשה להם כתנות כבוד לאדם ולעזרו, ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. בין השמשות לשבת היה אדם מהרהר בלבו ואומר: אוי לי שמא הנחש שהטעה אותי יבא וישופני עקב, ונשתלח לו עמוד של אש להאיר לו ולשומרו מכל רע, ראה אדם את עמוד האש להאיר לו ושמח בלבו, ופשט ידיו לאור של האש ואמר ברוך אתה ה' בורא מאורי האש, וכשהרחיק ידו מאור האש אמר אני יודע עכשיו שנבדל יום הקודש מיום החול, למה שאין להבעיר אש ביום השבת, ובאותה שעה אמר המבדיל בין קודש לחול.
הבדלה זו בין קודש לחול במימד הזמן, מקבילה לפרוכת במימד המקום, המבדילה בתוך בית המקדש, וכן לפתח גן העדן שחוזר ונסגר עם צאת השבת. כך האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע עוברת תיקון עם היכולת להבדיל. אומר הירושלמי: לעולם הבדלה בחונן הדעת (למי שמתפללת ערבית במוצאי שבת)...אם אין דעה הבדלה מניין?
עם סיומה של מלאכת הבנייה של מקדש שלמה מספרים הכתובים: ותשלם כל המלאכה. על פי המדרש, המילה 'כל' מלמדת, שנשלמה  מלאכת ששת ימי בראשית. "מכל מלאכתו אשר ברא א-להים לעשות, ועשה אין כתיב כאן אלא לעשות- עדין יש מלאכה אחרת, וכיון שבא שלמה ובנה את בית המקדש אמר הקדוש ברוך הוא עכשיו שלמה מלאכת שמים וארץ לכך נקרא שלמה שהשלים הקדוש ברוך הוא מלאכת ששת ימי בראשית לתוך מעשה ידיו".
לאחר שראינו את המדרש המקביל בין מעשי ה' בבריאת העולם למעשה המשכן, נסיים בהמשכו של המדרש- השלמת ה' את מעשי האדם: מיד השיב הקדוש ברוך הוא את כנסת ישראל, ... כנגד המשכן והארון אף אני מחדש לכם שמים וארץ... וכנגד הפרכת שעשיתם לפני שהוא כנגד רקיע, הריני עתיד להאיר פניכם כעין הרקיע, ... וכנגד השולחן ולחם הפנים, הריני מברך את כל הפירות, וכנגד שעשיתם מנורה ונרותיה, הריני מביא לכם אור השכינה, וכנגד כרובים שעשיתם לפני והם כנגד העופות, הריני מכניס גלויותיכם, וכנגד אהרן שתקנתם אותו למקדש, אף אני אתן לכם גדולה ככהנים, ... לכך נאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות עדות היא לכל באי העולם, שאין סליחה אלא לישראל, שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

אהבה- זה כל הסיפור
בפרשתנו מצווים בני ישראל במצווה לדורות: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, ובהמשכה מפרטת התורה מהי עשיית המקדש, ומהי השראת ה' בקרבינו. בניית המשכן נמסרת באופן מפורט ומדויק הן במבנה עצמו והן בכליו, לכל כלי ייעוד ותפקיד, ובאמצעותו עתידה להתבצע עבודת הקודש במשכן, למשל: השולחן ללחם הפנים, המנורה לנרות והארון לשמירת לוחות הברית. את הארון מכסה הכפורת, וגם בזה ניתן לראות אביזר שימושי- פונקציונלי, אלא שעל הכפורת ישנם הכרובים, העשויים מקשה אחת עמה, וגם הם ללא תפקיד מוגדר.
כידוע, נמצא הארון בתוך קודש-הקדשים, סמוי מן העין, ונשאלת השאלה למה משמשים הכרובים. התורה מגדירה את מראיהם: וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים. הגמרא במס' סוכה דורשת את השם 'כרוב' כתינוק, שכן בבבל קוראים לתינוק רביא, וכרוב משמעו כרביא- כמו תינוק. לעומת זאת במס' יומא מדומים הכרובים דווקא לזכר ונקבה: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה. יחס זה בין הכרובים נרמז במפורש בפסוק שציטטנו, ובו פונים הכרובים זה כלפי זה, בדומה  ל"כפי הכהנים בשעה שעולין לברך את ישראל...להראות לישראל חיבה יתירה שהקב"ה חיבבם". חז"ל מדמים מעמד זה לחתן וכלה המתייחדים בחדר הפנימי של הבית, הרחק מעין כל, מה שמסמל את פנימיותו של הקשר העמוק בין הקב"ה ובין כנסת ישראל.
במס' בבא בתרא שואלים חז"ל: כיצד עומדים הכרובים? כאמור, בפרשתנו נכתב: ופניהם איש אל אחיו, לעומת זאת, בדברי הימים ניצבים הכרובים של מקדש שלמה- ופניהם לבית. ומשיבים- לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום ... ומצודדים פניהם כתלמיד הנפטר מרבו. מסתבר, שלכרובים נועד תפקיד שונה מיתר הכלים, והם מהווים מדד למצבו הרוחני של העם, ולטיב הקשר בינו ובין הקב"ה בכל רגע נתון, כאמור, זהו קשר דינמי וחי. מעניין לציין שבזמן חורבן הבית, היה מצבנו הרוחני לכאורה בשפל הנמוך ביותר, אך המדרש מתאר משהו מדהים: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר: כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה. המקדש בוער בשל הפניית העורף לה' ולתורתו, והכרובים- פניהם איש אל אחיו, מפני שבאהבתו אותנו, מכלה ה' את זעמו בעצים ובאבנים. המיצב האינטימי הצנוע- נחשף לעין כל, והגויים אינם מבינים את עומק משמעותו, מבחינתם מדובר בפורנוגרפיה בתוך קודש הקדשים.
דרך נוספת להסבר ההבדלים בעמידת הכרובים נובעת מתפקיד נוסף שלהם, שנאמר מפורשות בפרשתנו. המדובר במקום התוועדותו של משה עם ה': וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. במצב הזה מבאר המדרש: "ופניהם לבית- שבזכותו ובזכות עושיהם הבית עומד. והם היו ראש לכל מה שהיה בבית שהיתה שכינה עליהם חונה ועל הארון, ומשם היה מדבר למשה שנאמר וישמע את הקול מדבר אליו". המקדש כטבור העולם, כמקור החיות הפיזית והרוחנית  לכל יושבי תבל, מסומל בכרובים המביטים החוצה אל הבית, ומשפיעים אליו שפע ברכה רוחנית וגשמית ממקור הברכות. ביטוי מעשי להשגחת ה' על עמו ועולמו באמצעות הכרובים נמצא במדרש: שני ניצוצין יוצאין מבין שני הכרובים והורגים נחשים ועקרבים ושורפין את הקוצין והיה העשן עולה ומתמר וכל העולם מתבסם מן הריח שהיה מוציא והאומות אומרים מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן. בבית השני, שהיה נחות מן הראשון, חסרו חמישה דברים, ובין היתר לא היו בו כרובים, ההתנהלות היתה יותר בצד של הסתר פנים, ואף צינור השפע הישיר והגלוי נעלם.
המדרש מספר שבית המקדש מכוון כנגד מקדש של מעלה, וכל כלי המצוי במקדש בנוי במתכונת זה  המקביל לו בשמים, כלי המשכן הם תרגום פיזי של הארות רוחניות שונות. הכרובים הם כשרפים העומדים בשמים, והם "כנגד שמים וארץ, שהיה בהם מושבו של הקדוש ברוך הוא, וכשם שהשמים פותחים את אוצרם לארץ, כך השכינה נתונה למעלה משני הכרובים , שמכוונים זה לזה כנגד כסא הכבוד שמכוון כנגד הקדוש ברוך הוא, ...ואף בשעה שהיו נוסעים לא היו פורסין עליו לא בגד ארגמן ולא תולעת שני אלא בגד כליל תכלת למה שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד ...מעשה הארון כנגד בעלי תורה שהם ספונים". מדרש זה מוסיף נדבך נוסף בהבנת משמעות הכרובים, בהיותם מחברים בין שמים לארץ, ומייצגים את שני לוחות התורה. כזכור, טמונים הלוחות בתוך הארון, ודווקא הם מתווים את הכיוון הנכון לצירוף שני הניגודים של ארץ ושמים, חומר ורוח. המהר"ל (גבורות ה') כתב שהן התורה והן המקדש הם התלבשות בחומר של אורות עליונים, והכרובים כאמור, הם עיקרו של החיבור בין השניים. אבל יש עוד משהו מעבר לזה- כאשר ה' מצווה את משה לעשות את הכפורת והכרובים, הוא מקדים את המכסה לארון העדות עצמו: וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ, ולכאורה זה תמוה, הרי מה העיקר ומה הטפל? ובלשון חכמינו- מהו הכלי ומהו הכשר הכלי? הגמ' בסוכה דנה במידותיה של הכפורת, ומסיקה באופן חד משמעי "שאין דנין כלי מהכשר כלי", כלומר- הארון והלוחות הם הבסיס לעיקר, שהוא הכרובים!
אם נחזור לכרובים הראשונים המוכרים לנו, נוכל לאחות ביחד את כל הדברים. לראשונה מופיעים הכרובים בספר בראשית: וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱ-לֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם, וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. בשני הפסוקים הללו רב הנסתר על הגלוי, וניגע בדברים על קצה המזלג (ואי"ה נגיע בסוף גם למנה העיקרית). עם בריאתו נצטווה האדם "לעבדה ולשמרה", והמדרש מבאר זאת כתלמוד תורה ושמירת המצוות, בדרך זו היינו זוכים לעץ- החיים (עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר), אמר לו הקב"ה: אני הנחתיך בגן-עדן שתהא יגע בתורה, ותאכל מעץ- החיים, ועכשיו שחטאת, מה אתה עושה כאן? האדם מגורש מחוץ לגן העדן, כאשר הכרובים מוצבים כשומרי הפתח, אולם הקב"ה לא רק מגרש אלא גם משלח, בדומה ללידת תינוק, הסיפור לא הסתיים, הוא רק מתחיל.
יש מן המפרשים הרואים בשילוח ובגירוש שני שלבים של פרידה בדומה לשילוחין וגירושין מבת-זוג, אך ישנו גם פירוש אחר. השפת-אמת רואה בפועל זה רמז לשליחות דווקא, ולפיו נשלח האדם לתקן את מה שקלקל. מהי כוונת הפסוק במילים- לעבוד את האדמה אשר לוקח משם? כותב הכלי יקר בהתבסס על המדרש: הקדוש ברוך הוא בראו ממקום כפרתו והלואי תהא לו לכפרה, והוא הר המוריה אשר שלחו שם ה' לעבוד את האדמה ולבנות ממנה מזבח אדמה ויקריב עליו קרבן לכפר עליו, ... על כן במקום שגרם החטא שם תהיה כפרתו ... וזה טעם נכון על מצות מזבח אדמה תעשה לי, כי בדבר שגרם החטא בו יתקן אשר קלקל בו. על פי הדברים, בריאת האדם ממקום כפרתו נעשתה בהר המוריה, ומזבח- האדמה בא לכפר על יסוד האדמה והחומר שממנו עשוי האדם. אם חטאנו והחטאנו את מטרת בואנו לעולם- לעבדה ולשמרה, אנו נשלחים לעבוד את "האדמה שבתוכנו" בבית המקדש. כעת עלינו לצעוד ב"דרך עץ החיים", (וכזכור, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה), כי העץ עצמו התרחק מאתנו.
ומה תפקיד הכרובים בכל הסצנה הזו? לשמור את אותה הדרך. מסביר הרש"ר הירש כי אפשר לפרש את השמירה בשני אופנים: לשמור את דרך עץ החיים, - לבל ימצאנה האדם; או: לשמור עליה, לבל תאבד מן האדם, ולמען ישוב אליה בעתיד. רמזים מדברי חז"ל מטים כלשון אחרון... בכל מקום הכרובים הם מרכבה לשכינה, המתגלה לאדם ומתערבת בהליכותיו. כרובים שומרים את "עץ החיים" שבמקדש, שהוא גן עדן בזעיר אנפין, - כדרך שהם שומרים כאן על דרך עץ החיים, לבל תאבד מן האדם. כרובים רקומים ביריעות, מאחורי קרשי המשכן, והם רומזים: "הנה זה עומד אחר כתלנו" אף הם מרכבה לשכינה, "מלאכיו אשר יצוה לשמרנו בכל דרכינו". ... והרי הכתוב נוקט "הכרובים", בה"א הידיעה; שכן, כאשר ניתנה תורה לישראל, כבר הכירו את הכרובים מתוך המשכן.
לפי דבריו הנפלאים, מופקדים הכרובים למשמרת עולם על פתיל החיים שלנו, לבל יינתק ח"ו, והם מלווים את חיינו בכל מסע שליחותנו לתיקון בעולם הזה. מן העבודה הרוחנית שבגן-עדן אל קידוש החומר שבעולם הזה, ושיאו בבית-המקדש, מן האירוסין אל הנישואין- ושכנתי בתוכם, מיום חתונתו אל יום שמחת לבו.

 
דגם המשכן בגודל מלא בפארק תמנע (מט"ח)


יום חמישי, 11 בפברואר 2016

המשמעות הרוחנית של הטומאה והטהרה/הרבנית עידית ברטוב

המשמעות הרוחנית של הטומאה והטהרה
בעל ה'שם משמואל' מבאר, כי הפוטנציאל להיווצרות הטומאה נולד לאחר חטא האכילה מעץ הדעת. האדם המורכב משני חלקים: עפר מן האדמה ונשמת אלוקים, יועד למשוך את החלק הגס והגשמי כלפי מעלה, ולרומם עוד ועוד את גופו עד לקיום רוחני מזוכך. במצב כזה אין מוות, במתכונת המוכרת לנו, אלא רק דבקות והתעלות.
בעקבות החטא השתנה הכיוון, והחלק הגבוה והרוחני נמשך מטה. כפועל ישיר מכך נגזרה המיתה, כיצד זה קרה? במקום איחוד הגוף והנשמה למהות עדינה, נעשה פירוד בין שני החלקים, כאשר כל אחד מהם חוזר למקורו – הגוף אל העפר, והנשמה לגנזי מרומים.
וכיצד התהליך הזה קשור לטומאה? מבאר אור החיים הקדוש, כי גופו של יהודי משול לכלי שהכיל דבש, וכאשר הוא מתרוקן מתוכנו, ומוצא לרבים, מיד הוא מתמלא בזבובים ורמשים. כך גם גופנו, המהווה לבוש לנשמה גדולה, ועם היפרדותה מן הגוף, נוצר ואקום, אשר מיד נמשכים אליו כוחות טמאים של מזיקים וקליפות, ששואבים מן הגוף הקדוש את חיותם.
מכיוון שכך, מסביר האלשיך הקדוש, גם האדמה נתקללה עם האדם, ועליה נאמר: "ארורה האדמה בעבורך" כלומר, בגללך. מעתה היא תפסיק להצמיח מזון מתוקן ומושלם, ותערב בפירותיה גם קליפות ופסולת, מה שיצריך מן האדם עמל וטרחה לצורך מלאכת הבירור. בעתיד לבוא, כאשר יושלם תיקונו של העולם, מבטיח הקב"ה: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", אז תשוב האדמה לתת פירות ומעדנים מתוקנים.
במעמד הר סיני נפתח הפתח לתיקון החטא, ולחזרה למצב השלם של טרם האכילה. על-פי המדרש, באמירת 'נעשה ונשמע' זכו בני ישראל לחירות מגזירת המיתה, וזוהמת הנחש פסקה מהם. אולם חטא העגל השיב את המצב לקדמותו, והקב"ה אומר להם: "אכן כאדם [הראשון] תמותון". החטא הוא החטאה, פספוס, ובני ישראל החמיצו את השעה.
כל הטומאות המוכרות לנו, כגון: זב ומצורע, יולדת ונידה ובעל קרי, נגזרו כולם מן החטא הראשון שבגן עדן, ובכולם ישנו מימד מסוים של מיתה, או איבוד כח החיים. המוות כביטוי להיפרדות הנשמה מן הגוף, מחזיר אותנו אל החטא, ואל המצב הירוד שבא בעקבותיו. אולם בטומאת המצורע ובטומאת הזב ישנה חומרה נוספת, מכיוון שהן באות על האדם הפרטי בלבד, ואינן משותפות לכלל בני האדם, בניו של אדם הראשון.
ידוע, כי נגע הצרעת בא כעונש על אי שמירת הלשון, ואילו הזוב בא לאדם שלא הקפיד על שמירת הברית. רבי צדוק הכהן מפרש, כי שורשן של שתי עבירות אלה הוא, 'לא תרצח' ו'לא תנאף'. מדובר בשני 'אבות חטא' חמורים כל-כך, שעליהם נאמר 'ייהרג ואל יעבור'. ממשיך רבי צדוק ואומר, שאמנם החטא הראשון פתח את הפתח לעבירות הללו, אך אדם החוטא בהן, עושה זאת מדעתו. גם דור המבול ודור הפלגה קלקלו ופגמו בשני העניינים הללו.
בהמשך נגיע ברצות ה' ליתר הטומאות.

יום חמישי, 4 בפברואר 2016

עליה להר הבית בזמן הזה/הרב וולפסון

בסייעתא דשמיא
מצוות העלייה להר הבית בזמן הזה
האם מותר לעלות להר הבית בימינו?
שאלת העלייה להר נידונה במשך תקופת הגלות ע"י הפוסקים, אשר דנו בעיקר בשאלת הקדושה שבמקום. כידוע גדולי הפוסקים הכריעו כי גם היום יש קדושה במקום המקדש וממילא חלים על המקום האיסורים להיכנס אליו בטומאה.
היום, לאחר שעם ישראל שב לארצו ושב להר הבית בחסדי ה' המרובים עלינו, התחדשה השאלה ביתר שאת, האם מותר ואולי אף חובה לעלות להר הבית.
נברר את הסוגיה ע"פ דברי רבותינו ראשונים ואחרונים, מתוך רצון לברר את דבר ה'- זו הלכה, וה' יעזרנו ויזכנו לכוון לאמיתה של תורה.
בהלכה מבואר כי יש הבדל בין העלייה להר הבית אשר הוא נקרא- מחנה לויה, לבין הכניסה למקום העזרה אשר נקרא- מחנה שכינה. על כן כאשר אנו באים לברר את סוגיית העלייה להר הבית, אנו צריכים להבדיל בין המקום שבו היה בית המקדש ממש- הוא מקום העזרה, לבין שאר ההר.
לעת עתה באופן זמני אסור להיכנס למקום המקדש[1] כיוון שאיננו טהורים מטומאת מת. לעומת זאת  להר הבית מותר לעלות גם לטמא מת, על כן וודאי שגם היום שאנו בחזקת טמאי מתים, מותר לעלות להר הבית, אלא שיש בזה מגבלות.
המגבלות הן מכיוון שאסור לאדם שנטמא בטומאה היוצאת מן הגוף כבעל קרי ונידה, לעלות להר הבית. מותר לעלות אליו רק בטהרה לאחר טבילה במקווה כהלכה, ורק למקומות בהר שמותר ללכת בהם גם כאשר אנו טמאי מתים. הלכה זו מפורשת בש"ס[2], וברמב"ם[3] ואין חולק עליה.
כמו כן, יש תשובות של גדולי ישראל שעלו והתירו את העלייה להר הבית במשך הדורות, וכן עדויות של עליית יהודים במשך כל זמן הגלות עד לפני כשלוש מאות שנה שאז נאסר ליהודים לעלות ע"י השלטון המוסלמי[4].



ליקט וכתב – הרב אלישע וולפסון. תגובות יתקבלו בשמחה: 13elisha26@gmail.com
(הרב אלישע וולפסון - רב בשכונת  "נוף כנרת", צפת, תלמיד של הרב עמיר כץ ושל הרב שמואל אליהו. חבר בארגון רבני קהילות על שם הרב מרדכי אליהו. במקור – מפסגות)

[1]. שהוא רק כחמישה אחוזים מכל שטח ההר.
[2]. כלים פרק א משנה ו-ח, פסחים דף סז: וראה מסכת מדות פרק ב'.
[3]. ביאת המקדש פרק ג הל' ג-י, הלכות בית הבחירה ז,טו.

[4]. ראה בספר חרדים - מצוות התלויות בארץ ג' אשר מביא את עדות הרמב"ם שכך כתב באגרתו: ביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשון שנת שש ועשרים ליצירה יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנהונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו.
וראה דברי רבנו המאירי ב'בית הבחירה' לשבועות טז.,א: "ומנהג פשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו".
ועיין אגרות ר' שמואל בר שמשון – אגרת יד עמ' 7, כותב ר' שמואל בר' שמשון אשר ביקר בירושלים ביחד עם ר' יהונתן הכהן מלוניל (שהיה תלמיד-חבר של הראב"ד):"באנו אל ירושלים ממערבה של עיר וראינוה וקרענו בגדינו כראוי לנו, ונתגוללו רחמינו עלינו ובכינו בכיה גדולה אני והכהן הגדול מלוניש, ונכנסנו בשער עד לפני מגדל דוד, ונבוא להשתטח עד לפני העזרה".
עיין שו"ת הרדב"ז  חלק ב' סימן תרצ"א- אשר מבאר את ההיתר לעלות להר הבית ללא ספק. וכותב שם כך: 'יש לתת טעם למנהג שנהגו כל העולם (מבית ישראל) לעלות באותם עליות (היינו הרחבה המוגבהת בתוך הר הבית) לראות משם את הבית כולו...שוב ראיתי...שאין לך פתח ולא עליה כפי השיעור שכתבתי, הלכך מותר להתקרב אל הפתחים ולעלות אל העליות'.
המהרי"ט עלה להר הבית וכך כתב בתשובה: וצריך להודיע בזמן הזה בעוונותינו...אם מותרים אנו ליכנס שם...וא"כ תורה יוצא לזמננו זה, שמותר ליכנס שם כשיטבול...לפנים בהר הבית, וכאשר זיכני ה' לעלות וליראות שם את פני ה'.
כך כותב האדמו"ר מקלויזנבורג (ר' יקוטיאל יהודה הלברשטם בעמה"ס שו"ת דברי יציב) בגליון אלף תקצ"ו: הנה ידוע שבכל הדורות היה שריד בית מקדשנו הכותל המערבי פתוח לרווחה לכל איש מזרע ישראל באין שום מעכב ומונע.... כן גם בנוגע להר הבית והמקומות הקדושים סביב, שבדורות הראשונים לא היה מי שיעכב בעד בני ישראל את הכניסה אליו, והיו מי שעלו להתפלל בהר הבית עד הגבול שהיה ידוע להם בברור ששם מותר לטמאי מתים לגשת ולהתקרב, וכפי שמעיד הרמב"ם באגרתו.... כיוצא בזה מעיד הרמב"ן באגרתו (נדפס בתורת האדם לרמב"ן ובכתבי הרמב"ן): כי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחורבות זוכה וכו' כי רבים באים לירושלים תדיר אנשים ונשים מדמשק וצובה וכל גלילות הארץ לראות בית המקדש ולבכות עליו, עכ"ל עייש" עוד.
אולם ככל שנקפו השנים, באו אומות העולם ושלטו בזרוע על כל מקום המקדש וסביבותיה ועל הכותל המערבי, ובנו שם בתי תפילה ובתי טומאה... בכוונה זדונית לחלל ולבזות את מקום הקודש והמקדש, ושוב לא נתנו לבני ישראל עוד מדרך כף רגל בכל הר הבית ומנעו בעדם עלות בהר ונגוע בקצהו. עכ"ל.
ויש עוד עדויות רבות של הסטוריונים וחוקרים ואכהמ"ל. וראה להלן בהערה 21

עם חזרת עם ישראל לארצו ולעיר הא-לוהים, אנו נדרשים לברר האם כעת כאשר שבנו אל הר הבית וכבשנו אותו, אך מאידך אין בית המקדש בנוי, האם באופן זה יש מצווה לעלות.
הפסיקה ההלכתית של הרמב"ם ורוב הפוסקים שבמקום הר הבית והמקדש שורה קדושה כבחורבנו, כדרשת חז"ל[1] "והשימותי את מקדשיכם", 'אע"פ שהם שוממים בקדושתם הם עומדים', מחייבת אותנו לא רק לירא ולהיזהר מלפגוע במקום בית חיינו על ידי זהירות מן הכניסה למקומות האסורים, אלא גם מחייבת אותנו לנהוג במקום זה כבמקום השכינה, לבוא אליו ולדרוש אותו ולכבד אותו ולהתפלל בו ולירא מלפני ה' השוכן בו.
לפיכך נראה כי גם היום יש בעלייה להר הבית כמה מצוות חיוביות:
א.      מצוות 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'.
כך נאמר בפסוק: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה:[2]:
כך הם דברי הרמב"ן: וטעם "לשכנו תדרשו"- שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב) ישעיהו ב ג) כלשון "ציון ישאלו דרך הנה פניהם" )ירמיהו נה( .
ובספרי (ראה ח) "תדרשו" דרוש על פי הנביא, יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך נביא וכן אתה מוצא בדוד וכו' ועל דרך האמת לשכנו תדרשו לכבודו תדרשו ובאת שמה לראות את פני האדון ה' אלהי ישראל וממנו אמרו חכמים "שכינה".[3]
כן כתב המלבי"ם דברים פרק יב:
"כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגו' לשכנו תדרשו", בכ"מ קורא מקום המקדש מקום אשר יבחר ה'. כי נתודע ע"י נביא שהוא מקום הנבחר כמ"ש ויבא גד אל דוד וגו' וכן אמר בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו, ובכ"ז מצאנו שדוד דרש אחרי המקום כמ"ש עד אמצא מקום לה', ולא המתין עד שבא אליו נביא, ולמד ממ"ש לשכנו תדרשו, שהדרישה היא מה שחוקר בעצמו למצוא את הדבר, וז"ש דרוש ומוצא, למד להם שלא יגלה ה' סודו ע"י נביאיו להודיעם מקום הנבחר רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יערה עליהם רוח ממרומים אחרי ההכנה הראויה:
ב.      'עובדהו במקדשו': המתפלל בהר הבית או משתחווה - מקיים מצות עשה. כך הם דברי ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ה':
והמצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה... ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי (פרש' יב עמ' רכח) אמרו: מנין לעיקר תפילה בתוך המצות? מהכא: "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד". ואמרו (מדרש תנאים ממדרש הגדול פ' ראה): עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו. כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו כמו שבאר שלמה עליו השלום (מ"א ח דה"ב ו).
ואל תטעה לומר כי כאשר בית המקדש חרב אין מתקיימת במקום מעלת התפילה, זה אינו, שהרי מקום הר הבית הוא קודם כל "שער השמים" ובו מתקיימת עיקר מצוות התפילה כדברי הרמב"ם, ובו קרוב ה' לקבל את תפילתנו גם כאשר בית המקדש חרב כדברי הרמב"ן על הפסוק: "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם"[4], וזה לשונו:
'השכים יעקב בבקר בפחד גדול ואמר ביתו של הקדוש ברוך הוא במקום הזה, שנאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום, מכאן אתה למד שכל המתפלל בירושלם כאלו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער שמים הוא פתוח לשמוע תפלתן של ישראל, שנאמר וזה שער השמים'.
יעקב זכה למעמד זה עוד הרבה לפני שנבנה בית המקדש. כמו כן חז"ל מלמדים אותנו כי במקום זה תקנו אבותינו אברהם יצחק ויעקב את תפילות שחרית מנחה וערבית. הרי לנו שבמקום זה בכל עת מתקיימת עיקר מצוות התפילה[5].
ג.       מצוות 'מורא מקדש'.
מצוות מורא מקדש אינה מתקיימת כאשר אדם מתרחק ממקום המקדש יתר על המידה, כמו שאין מצוות מורא אב מתקיימת כאשר אדם מתרחק מאביו. מצוות המורא מתקיימת כאשר אדם בא למקום ומתנהג בו ביראת ה' ונזהר בכל ההלכות הנוהגות בו[6].
ד.      'לא תחונם'[7]- יש איסור לתת לגויים חניה בארץ ישראל, בוודאי הוא הדין בהר הבית.
 כאשר איננו עולים להר הבית מחמת 'איסור', אנו נותנים בידינו את מקום מקדשנו לגויים אויבי ישראל וזהו איסור תורה[8].
ה.      'והורשתם את הארץ'- כדברי הרמב"ן 'שלא נעזבנה בידי האומות או לשממה'.[9]
כאשר אנו עולים להר הבית אנו זוכים לקיים מצוות עשה של הורשת הארץ והישיבה בה. אומנם שונה קיום המצווה בהר הבית משאר ארצנו הקדושה, כיוון שבמרחבי ארצנו המצווה מתקיימת ע"י שאנו גרים במקום ומתיישבים בו, ואילו בהר הבית המצווה מתקיימת על ידי שאנו פוקדים את המקום, מתפללים בו ומקיימים בו את מצוות ה' המיוחדות למקום קדוש זה.[10]

מכל הנ"ל מבורר כי מצווה גדולה וחובה רבה לעלות היום להר הבית ולהשיב את כבוד השכינה אל מקומה.
עם כל זאת, רבים מן הפוסקים אוסרים את העלייה להר בית ה'. אני רוצה בס"ד לברר את הטענות שכתבו הפוסקים לאסור עלייה להר הבית ויהי רצון שנזכה לכוון לאמיתה של תורה ושלא יצא מכשול מתחת ידינו.
ראשית אפרוס את הטענות המרכזיות העולות לאסור עלייה להר הבית, כפי אשר ראיתי אצל הפוסקים והרבנים שדנו בסוגיה זו[11], בחמש טענות עיקריות:
1.      פסקו של הראי"ה קוק ושל בנו הרצי"ה שלא לעלות להר הבית, עד שהיו נזהרים שלא להכניס אצבעות לכותל. כמו כן, יחסו החריף מאוד של הראי"ה קוק אל עליית הברון רוטשילד למקום המקדש[12], שעל כניסתו לקודש אמר הרב קוק: 'פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו עולה לנו על כל מיליונים של יישובים מעשיים'. 

2. ההשקפה שלימד הרצי"ה כי בית מקדש זה מדרגה השייכת לכלל ישראל ולא לאדם פרטי, ע"כ ממילא איננו רוצים לבנות בית טחון וחרב, אלא יש לנו קודם לבנות את רוממות בית ישראל למקום הקודש, לא במקום הפיסי של הר הבית אלא בלבבות ובמוחות של מקהלות רבבות עמך ישראל ורק לאחר מכן נוכל להגיע להר הבית ובניין במקדש.
בפעילות להעלאת המונים להר ישנה הסטת והסחת דעת הצבור הרחב מן המשמעות העיקרית של השאיפה לבניית המקדש, ובזאת ישנה נתינת יד לחורבנו. צריך ללכת אל העם בכל מקומות מושבותיהם וללמד אותם תורה ואמונה.
3. מצוות "לא תחונם" ומצוות "והורשתם את הארץ" לא מתקיימות בהר הבית ע"י יחידים כיוון שמצוות הכיבוש הם מצוות על כלל ישראל. לכן אין קיום מצוות אלו מתקיימות בעלייה להר ע"י פרטים, אלא ע"י השלטון של ממשלת ישראל והמשטרה, שזה קיים גם היום.
4. החשש הגדול שע"י שייכנסו יחידים, יבואו להיכנס המוני ישראל למקומות האסורים- ייכנסו ללא טבילה להר הבית ואף ייכנסו למקום העזרה שזהו איסור כרת.
5. חינוך לזלזול בסמכות הרבנות הראשית וגדולי ישראל[13], ויצירת אווירה של אי רלוונטיות הרבנים הראשיים – שיש בזה הרמת יד בתורה כהסבר הרמב"ן לצורך במשמעת לבית הדין הגדול: "הצורך במצוה זו גדול, כי התורה ניתנה לנו בכתב, והדעות לא ישתוו בכל הדברים הנולדים, ואז ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. ולכך חתך לנו הכתוב הדין הזה שנשמע לבית דין הגדול".

זכויות התמונה שמורות למכון המקדש 

אתייחס לחמשת הטענות:
לטענה הראשונה על פסקו של הרב קוק שלא לעלות להר ובנוגע לפגימה במקום הקודש:
כפי שכבר נתבאר, מותר ואף מצווה להיכנס להר הבית. הראי"ה קוק נזהר לא להכניס אצבעות לכותל מפני שהחמיר על עצמו לחשוש לאוקימתא בדעת הרדב"ז שהכותל הוא הכותל של העזרה, דעה שכל הפוסקים לא חששו אליה וגם הרב קוק החמיר בה רק לעצמו ולא הורה כן לאחרים[14].
מלבד זאת יש לדעת כי מכיוון שזמן רב (כשלוש מאות שנה) נאסר על יהודים לעלות להר קודם ששבנו לשם בשנת התשכ"ז, התעורר ספק לגבי וודאות מקום המקדש[15]. אך לאחר שעלינו להר, התברר ללא ספק מקום המקדש והתבררו המקומות שמותר ללכת בהם ללא ספק[16].
בנוסף לכך, בזמן הרב קוק היינו 'אורחים בארץ', לא היה שלטון יהודי בארץ ולא היה בידינו לקיים בהר את מצוות הכיבוש. כמו כן, לא היה שום אפשרות לרבנות לפקח על המקום שיתנהגו בו כהלכה. מכיוון שכך, לא נכון לדמות את פסקו של הרב קוק מלפני יותר מארבעים שנה- למציאות של היום[17].
בנוגע לדברי הראי"ה קוק על הפגימה בקדושת בית חיינו,
בוודאי ולכולי עלמא יש להיזהר מאוד בקדושת הר הבית ומקום המקדש וכך הורו לנו רבותינו. העולים להר אינם עולים חלילה מתוך זלזול בקדושת המקום, אלא דווקא מתוך קדושתו פוקדים את המקום "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' מכל שבטיכם לשכנו תדרשו ובאת שמה". 
כאשר אנו פוקדים את הר הבית, לא רק שאיננו פוגמים בקדושת בית חיינו, אלא אנו משיבים ומרוממים את מקום בית חיינו למעלתו וקדושתו, להדרו ולכבודו[18].
יותר מכך, ההתייחסות אל הר הבית כאלו כעת אין פגימה במקום המקדש, ואילו אם נעלה להר נפגום בקדושת בית חיינו, תמוהה מאוד. הרי אין לך פגימה גדולה ב'קדושת מקום בית חיינו' מזו שערבים יושבים בקודש הקדשים, מחרפים שם אלוהי מערכות ישראל ומסיתים נגד ה' ונגד עמו[19].
כמו כן, לצערנו נכנסים למקום המקדש עצמו יום יום יהודים וגויים כתיירים, מחללים ומבזים את הר בית ה' באופן הכי מזעזע וכואב שאפשר לשער ולתאר. הר בית ה' היה לחרפה וכל איש ואשה, ערלים וטמאים נכנסים למקומות האסורים ואין איש שם על לב, זו המציאות כעת.
כאשר נעלה להר בית ה' בקדושה ובטהרה והרבנות תיקח על עצמה את פיקוח המקום ונתנהג במקום זה כבעלי הבית- הרי נסיר משם את החרפה הנוראה שאומות העולם ורוצחי ישראל מסתובבים שם ומבזים את המקום הקדוש ביותר באין פוצה פה ומצפצף.
אם כן חובתנו לתקן את הפגימה הגדולה שיש כעת במקום בית חיינו דווקא ע"י קיום מצוות העלייה להר מתוך קדושה, טהרה ומורא מקדש.

לטענה השנייה שהעיסוק בעלייה להר מסית מן המשמעות העיקרית של השאיפה לבניית המקדש:
אם רוצים אנו לרומם את עם ישראל אנו צריכים לקרב אותם בפועל אל מקום הקדושה. בוודאי שעיקר העבודה ביום יום היא למלא את הארץ דעה את ה', אך פעולה מעשית של עלייה להר הבית אינה מרחיקה אותנו מדרישת המקדש אלא דווקא מעצימה את הרצון והשתוקקות לה', לתורתו ולמקדשו מאוד מאוד[20].
התורה  מדריכה אותנו כי כל הארה רוחנית צריכה לבוא לידי ביטוי באופן מעשי. אין חג או מצווה שאין להם ביטוי מעשי. לכל שבת וחג יש הלכות מפורטות של עונג שבת וכו', בפסח צריך מצות ויין ולא מספיק לשורר בלילה על יציאת מצרים וכן בסוכות צריך דווקא ד' מינים וסוכה, ובחנוכה חייבים לדליק חנוכייה ובפורים יש לנו לקרוא מגילה אע"פ שאנו יודעים את הסיפור בע"פ וכן מ"מ ומתנות לאביונים וכן בכל המצוות. דרכה של תורה תמיד לתת ביטוי מעשי לכוח הרוחני שאליו שואפים ואותו רוצים להמשיך. איננו מחכים שנהיה במדרגה כזו או אחרת בכדי לקיים מצוות. כל נער בר מצווה מחויב להניח שם ה' הנכתב בקדושה על זרועו ועל ראשו גם אם הוא מאוד רחוק ממקום עליון זה.
הוא הדין בעניין הר הבית והמקדש, אם חפצים אנו לרומם את עם ישראל למקום המקדש, אנו צריכים מלבד העיסוק היום יומי של קרוב לבבות, גם מצווה מעשית שממשיכה את האור של הקדושה והמקדש, ועל זה אמרה תורה "לשכנו תדרשו ובאת שמה". מכוח קדושת המקום יתעוררו ישראל לשוב אל אביהם שבשמים ולתורתו[21].
דבר זה אנו למדים מאלקנה הנביא אשר זכה והשיב לב ישראל לאביהם שבשמים על ידי שהשיב אותם בפועל למקום הקודש. וזה לשון תנא דבי אליהו רבא פ"ח:
"אלקנה היה עולה לשילה ארבע פעמים בשנה. שלוש מן התורה ואחת שקיבל עליו בנדבה. והיה מעלה עימו אישתו  ובניו ובנותיו ואחיו ואחיותיו כל קרוביו. וכשעולים בדרך, היו באים ולנים ברחובה של עיר והיו מתקבצים האנשים לבד והנשים לבד, שכן איש מדבר עם האיש, האישה עם האישה, גדול עם גדול, קטן עם קטן. והייתה המדינה מרגשת והיו שואלים אותם: להיכן תלכו?
ואומרים: לבית האלוקים שבשילה שמשם תצא תורה ומשם מצוות ומעשים טובים. ואתם, למה לא תבואו עמנו? נלך ביחד! מיד עיניהם משירות דמעות ואומרים להם: נעלה עמכם!
עלו עמו חמישה בתים, לשנה האחרת – עשרה בתים ולשנה האחרת הרגישו כולם לעלות. ובדרך שהיה עולה שנה זו אינו עולה לשנה האחרת אלא בדרך אחרת, עד שהיו כל ישראל עולים. הקב"ה שהוא בוחן ליבות וכליות, אמר לו לאלקנה: אלקנה, אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחינכת אותם במצוות, וזכו רבים על ידך, חייך אני אוציא ממך בן שיכריע את ישראל לכף זכות, ויחנך אותם למצוות וייזכו רבים על ידו. הא למדת, בשכר מעשה אלקנה – שמואל."
הנה אלקנה לא הסתפק בללמד את ישראל תורה במקומות מושבותיהם, אלא פעל זאת דווקא על ידי שהביאם למקום השכינה. גם אנו מצווים ללמד את עם ישראל תורה ומצוות מתוך חיבור ועלייה בפועל בקדושה ובטהרה כהלכה להר הבית מקום השכינה, ומתוך כך 'יזלגו עיני ישראל דמעות' וישובו לאביהם שבשמים.
 אלו הם דברי הכוזרי סוף מאמר חמישי: 'גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה, ראוי לשכר בלא ספק, והוא מקרב עת בוא תקותנו. כמו שנאמר – "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו" ( תהילים קב ) – זאת אומרת, ירושלים לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה, עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה'.
הנה גם מדברי הכוזרי אנו למדים כי לא די בהשתוקקות רוחנית, אלא צריך לחונן את העפר והאבנים של הר בית ה' בפועל ממש.

לטענה השלישית כי גם כעת אנו מקיימים בהר את מצוות הכיבוש מכוח שלטון ישראל, ובכל אופן כיבוש אינו נעשה ע"י יחידים:
לא פשוט לומר כי במצב הנוכחי בהר הבית אנו מקיימים את מצוות "לא תחונם" ואת מצוות "והורשתם את הארץ". אומנם צה"ל כבש את מקום קודשנו בס"ד בשנת התשכ"ז, אך לצערנו הרב מיד לאחר מכן ממשלת ישראל העבירה את  המפתחות של ההר ואת הפיקוח והניהול של המקום, לידי המשטר הירדני הוואקף.
דבר זה לא נעשה מתוך נדיבות לב, אלא מפחד מפני אויבי ישראל. כלומר, המציאות שיהודים לא יכולים לעלות להר הבית אלא באופן  מאוד מצומצם וגם כאשר עולים אינם יכולים להתפלל, זה מחמת הדרישה של אויבי ישראל הנמצאים במקום, ו'שלטון ישראל' לא מעז לשנות מציאות זו. קשה מאוד לקרוא למציאות זו בשם 'הר הבית בידינו ובשליטתינו'.   
חילול ה' הנורא שאויבנו מצהירים שמקום זה שלהם ולנו אין שייכות בו חייב להיפסק על ידי מחאתנו בפועל.
ואף לטוענים שהמקום כן בשליטתנו, פשוט הדבר שאם לא נדרוש את המקום ונעלה אליו בפועל, עלול המקום להימסר בידי אויבנו לחלוטין כפי אשר כבר נעשה ניסיון כזה בעבר ע"י ממשלת ישראל[22].
וודאי שמצוות ישוב הארץ והורשתה מידי הגויים אינה רק מצווה כללית על הממשלה, אלא גם על כל יחיד ויחיד כדברי השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין ד': 'אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו'[23].
כך קמה לתחייה ההתיישבות בארץ מתוך הגולה, ע"י עוד יהודים ועוד יהודים שעלו ב'פרטיותם' לארץ במסירות נפש והביאו לתקומת ישראל. כך מתיישבים משפחות משפחות ביש"ע ומתוך כך מביאים את החלת הריבונות של עם ישראל במקום. וכך אנו שבים להר הבית, מתוך עלייה של יחידים יבואו כל עם ישראל לשוב למקום השכינה!
כך כותב האור החיים הקדוש ויקרא כה,כה וזה לשונו:
'והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביכם, ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם, הוא אלהי עולם ברוך הוא לעד; וימאיס בעיניו תאוות הנדמים ויעירם בחשק הרוחני, גם נרגש לבעל נפש כל חי עד אשר יטיבו מעשיהם; ובזה יגאל ה' ממכרו. ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב'.


לטענה הרביעית שאם תהיה הוראה שמותר לעלות להר הבית, יבואו המונים להיכנס למקומות האסורים:
נראה כי הטענה המרכזית שבסיבתה פוסקים היום רבים מן הרבנים לא לעלות, היא מפני החשש שגם אם יעלו יהודים כהלכה, מתוך כך יבואו המוני בית ישראל לעלות למקומות האסורים[24]. אך כפי שנתבאר לעיל, לצערנו היום המצב הוא שמקום המקדש מחולל וכל הרוצה להיכנס (מלבד מי שניכר שהוא בן של מלכו של עולם) יכול לעשות זאת ואין מונע בידו.   
לעומת זאת, כאשר נעלה להר בית ה' בקדושה ובטהרה והרבנות תיקח על עצמה את פיקוח המקום ונתנהג במקום זה כבעלי הבית- ידעו כל ישראל על ידי הוראה ברורה לציבור שאסור להיכנס ללא טבילה להר הבית ואסור כלל להיכנס למקום המקדש, נגדר אותו ונסמן אותו באופן שלא יכנס שם איש. דווקא באופן זה שנעלה למקום כהלכה, נוכל לפעול שלא ייכנסו יהודים למקומות האסורים[25].
על כן חובה עלינו בכדי למנוע פרצות בישראל, לעלות להר כהלכה ולקחת את הבעלות על המקום ועי"כ למנוע חילול הקודש שיש כעת בהר[26].

לטענה החמישית שמכיוון שהרה"ר אוסרת לעלות וכן גדולי הדור, על כן חובה עלינו להישמע לדבריהם ולקבל פסיקתם:
הטענה כי מכיוון שהרבנות הראשית לישראל אוסרת אזי מחויבים בזה כל ישראל, אין זאת אלא דעת מיעוט דמיעוט של תלמידי החכמים בדורנו. הדבר פשוט ומוסכם על רובם הגדול של הפוסקים שאין לרבנות הראשית סמכות הלכתית גדולה מאשר לתלמידי חכמים אחרים ללא ספק.
כמו כן, אע"פ שרבים מן הפוסקים וגדולי הדור אוסרים לעלות, אין זה סיבה האוסרת את העלייה להר[27].
כידוע מאז שחרב בית המקדש ונחתם התלמוד אין יכולת בידי החכמים לחדש גזירות ואיסורים. מצוות "לא תסור" כמבואר בפוסקים אינה אלא בבית הדין הגדול היושב בירושלים[28]. ואף לדעה כי לחכמים שבכל דור יש סמכות זו[29], זה אינו אלא כאשר יושבים יחד חכמי הדור ומכריעים בהלכה. לצערנו היום אין מושג של רוב ומיעוט כיוון שלא יושבים יחד ונושאים ונותנים אחד עם השני, ממילא אין סמכות הלכתית אשר דבריה מחייבים את כולם.
אשר על כן, מכיוון שיש רבנים מורי הוראה וראשי ישיבות אשר מתירים לעלות להר הבית, בוודאי שהדבר מותר. אדרבה, אם ברצוננו לשוב למדרגה של "ועשית ככל אשר יורוך", עלינו לשוב להר הבית כי מציון תצא תורה.
מלבד זאת יש לדעת כי לאחרונה פורסם כי הרבנות הראשית אינה אוסרת ליהודים לעלות להר הבית ע"פ רבותיהם. כך דיווח 'דובר הרבנות הראשית' בוועדת הפנים של הכנסת, וזה לשונו:
לגבי האיסור של הרבנות הראשית על עלייה להר הבית זה איסור ידוע מקדמת דנא, לא משהו חדש. מה שכן, לאחרונה פורסם שהרבנות הראשית היא לא מתנגדת שמי שרבותיו מתירים לו, שהוא כן יכול לעלות, אנחנו בהחלט מכבדים את זה. עכ"ל.
 מכל הנ"ל התבאר כי מצווה גדולה ורבה לעלות היום להר הבית כהלכה וכך מורים רבנים חשובים מורי הוראה וראשי ישיבות בישראל[30].
עם ישראל כוסף ומתגעגע, בוכה מתפלל ומבקש לשוב לציון כבר אלפיים שנה. במלחמת ששת הימים עשה הקב"ה עמנו נסים ונפלאות והשיב אותנו לחצרות בית ה'. לא ציפינו ולא חשבנו, לא האמנו שאנו כבר ראויים לשוב אל מקום השכינה. אך הקב"ה באהבתו הגדולה אלינו, ובאמון הגדול שנותן בנו, השיב אותנו לחצרותיו לחסות תחת כנפיו כאומר לנו- בניי, הגיע זמן גאולתכם, ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזורח עליכם![31]
יראו עיננו וישמח לבנו בנחמת ציון ובבניין ירושלים



[1]. מגילה כח'
[2]. דברים פרק יב
.[3] הרמב"ם בהלכות מלכים פ' א,א הביא פסוק זה ללמוד ממנו חיוב בניית בית המקדש.
נראה כי הרמב"ם בא ללמדנו כי כל פעולה של דרישה וקירוב לבניין הבית הרי היא בכלל מצוות בניית המקדש, שהרי פשוטו של מקרא אינו עוסק בבניית הבית אלא בדרישה אל מקום המקדש, ומהפסוק למדנו כי יש מצווה לדרוש את המקום ולבוא אליו בפועל, ומתוך כך נבוא גם לבניינו.
[4]. בראשית פרק כח
.[5] וראה דברי הילקוט שמעוני על הפסוק "ועלה האיש ההוא (אלקנה) מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבוח לה' צבאות בשילה" : 'ר' אבא בר יוסף בש"ר יצחק התפלה גדולה מן הקרבנות דכתיב להשתחות ואחר כך לזבוח. ורבנין אמרי תפלה שקולה כנגד כל הקרבנות דכתיב להשתחות ולזבוח'. ראה כמה גדולה מצוות התפילה וההשתחוויה במקום השכינה!
וראה דברים יקרים מתוך הספר 'עיר הקודש והמקדש' לרבי יחיאל מיכל טיקוצ'נסקי זצוק"ל חלק ה' פרק א' אות ד' עמוד ט"ו: "אלא שבזמן שתהא ברשותנו לבנות בית תפילה במקום המקדש, בטרם ביאת המשיח, אפשר לדבר רק על בנין בית תפילה בהר הבית קודם לעזרה ולמקום החיל. ומקום כזה נקל להגביל את גבולו. וכשתהיה לנו הרשות והרשיון ותהא הנפש כסופה לבית תפילה שכזה, בהסכמת ראשי התורה, יהא דרוש להעמיד משמרות שלא יכנסו לשם אלא (הטבולים במקווה) טהורים מטומאה היוצאה מגוף (כנאמר במשנה דכלים פ"א ח'), ובית תפילה שכזה, לו יהא אפילו בהר הבית, ומכל שכן לכשנזכה להקים מזבח ולהקריב עליו קרבן ציבור, תהא זאת מן הסגולה לתקומת יעודנו ולבנין בית קדשנו ותפארתנו, ולהופעת הגואל אשר יגאל את עם ישראל, הגאולה השלימה בחומר וברוח. והלכו גוים ועמים לאורו, ומלאה הארץ דעה את ה'".
גם הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל קרא להקמת בית כנסת בתוך הר הבית כן הוא כותב להרה"ג ר' זלמן מ. קורן: "..הצעתי היא לבנות בית כנסת ומקום לתורה ולתפילה בשטח שמותר להכנס אליו. והכניסה והיציאה תהא מבוקרת שאין אפשרות ללכת יותר ממקום המותר, ובזה אנו לא גורמים לאחרים לדרוך על מקום אדמת קודש".
.[6] ציטוט מתוך תשובתו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ שליט"א ראש ישיבת מעלה אדומים:
רמב"ם בהלכות בית הבחירה (ז, א-ד): "מצות עשה ליראה מן המקדש שנאמר ומקדשי תיראו...ואיזו היא יראתו? שלא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו...או באבק שעל רגליו...ואין צריך לומר שאסור לרוק בכל הר הבית...ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה...יוצאין מן המקדש כמו שפוסע אחר תפלה לאחוריו, כל זה ליראה מן המקדש".
לכאורה יש כאן כפילות שלא לצורך: פתח תחילה "ואיזו היא יראתו?", ופתח שוב "כל זה ליראה מן המקדש". ברם לכאורה היה מקום לחשוב שמצוות יראה אע"פ שהיא מצוות עשה מתקיימת בשב ואל תעשה. כלומר, מי שאינו מתקרב למקדש כלל ואינו נמצא בסביבתו ודאי שאינו פורץ שום גדר ובכך קיים מצוה זו. אבל אין לפרש כך. מצות יראה היא מצווה חיובית המתקיימת בקום ועשה (וכעניין מצוות יראה לגבי הורים וכן לגבי השי"ת). כלומר, רק מי שנתקרב למקום המקדש ונכנס עד למקום שמותר להיכנס ונזהר שלא לפרוץ הגבולות ומקפיד על ההלכות המוזכרות במצוות 'יראה' – כגון: מסיר נעליו לפני הכניסה, חוזר לאחוריו ביציאתו והוא הדין למי שטובל לקראת עלייתו. בכך מקיים את מצוות העשה של יראה.
וכתב שם (הלכות ה-ו):
"לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה...מפני שהוא מכוון כנגד קדש הקדשים וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להיכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני האדון ה' שאמר 'והיו עיני ולבי שם כל הימים', ומהלך באימה ויראה ופחד ורעדה שנאמר 'בבית -להים נהלך ברגש'. ואסור לכל אדם לישב בכל העזרה...אף על פי שהמקדש היום חרב בעוונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבנינו לא יכנס אלא למקום שמותר להיכנס שם, ולא ישב בעזרה, ולא יקל ראשו כנגד המזרח...שאף על פי שחרב בקדושתו עומד".
ולהלן שם (הלכה יא) הוא מסביר:
"ומפתח הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער נקנור כמחנה לוייה, ומפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה".
אמנם בודאי התפילה בהר הבית שהוא שער השמים היא מצוה גדולה, ומקרא מלא דיבר הכתוב (מלכים א ח, לג-לד):
"ושבו אליך והודו את שמך והתפללו והתחננו אליך בבית הזה ואתה תשמע השמים".
...אולם אין ספק שרק מי שנכנס להר הבית והוא מודע כי הוא עומד לפני מחנה שכינה, מסוגל להרגיש את יראת הרוממות שנצטוינו עליה 'מקדשי תיראו'.  
וכה הם דברי רבינו הגדול בספר המצוות (עשה כא):
"הצווי שנצטוינו ליראה את הבית הזה הנזכר מאד מאד, עד שנקבע לו בלבנו מקום היראה וההערצה, וזו היא מוראת המקדש והוא אמרו יתעלה 'ומקדשי תיראו' ". 
וגם שם הוא חוזר על כך: "וזה חובה לעולם אפילו בזמננו זה שהוא חרב". וכבר הובא לעיל שבכל הזהירויות הנמנות, האדם מקיים מצוה זו.
הרי מבואר כי כאשר אדם נכנס להר ונוהג בזהירות הראויה ופורש ממקום שצריך לפרוש -אז מקיים בכך מצוות יראה, אבל אם אינו בא לשם כלל אין זה אלא כמתעלם ממצוות מורא מקדש ואין בכך לא יראה ולא כבוד. וכבר הורה לנו במשלו הנפלא (מורה ג, נא): "מי שהגיע עד כדי שנכנס לרחבת החצר ונמצא עם המלך במקום אחד והוא חצר המלך...", אשרי מי שהגיע למדרגה זו.  ומאידך, אין הוא משבח את "הפונים לחצר המלך להכנס אליו אלא שלא ראו כלל חצר המלך...הם עמי הארץ העוסקים במצוות".
.[7] תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כ. , רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י, ד , יורה דעה קנא' ז-ח.
.[8] כך כותב הרב גורן בספרו הר הבית עמ' 42: בהימנעות מעלייה להר הבית עוברים על איסור תורה של 'לא תחונם', לא תיתן להם חנייה בקרקע (ע"ז כ, א), שכבר קבעו הפוסקים שאובדן הריבונות כמוהו כחורבן (ב"י ומ"א או"ח תקסא, א). נמצא שכאשר הממשלה אוסרת על יהודים לעלות בחופשיות, היא חוזרת ומחריבה את מקום מקדשנו.
.[9] הרמב"ן בהשגותיו  על הרמב"ם מביא דברי הספרי דברים פרשת עקב פיסקא נא:
'ואם תאמר מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצות נוהגות שם אמרת דוד עשה שלא כתורה התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ והוא לא עשה כן אלא חזר וכבש ארם נהרים וארם צובה ואת היבוסי סמוך לירושלם לא הוריש אמר לו המקום את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה'.
[10]. מלבד המצוות הנ"ל, יש לדעת כי כיום לדעת רבים מן הפוסקים (כך משמע מהגאון רע"א, החת"ס, המהרי"ץ חיות, הרצ"ה קלישר, הגרי"מ טיקוצינסקי, החזון איש ועוד) יש אפשרות וממילא חובה ומצווה רבה לקיים את מצוות קורבן הפסח שהיא (ומצוות מילה) המצוות עשה החמורה ביותר בתורה, שבביטולה עוברים על איסור כרת. מכיוון שכך, העולה להר הבית מקיים לכל הפחות הכשר מצווה של מצוות קורבן פסח.


.[11] עיין בספרו של הרה"ג שלמה אבינר שליט"א 'למקדשך תוב', ובמאמרו של הרב יוסף קלנר שליט"א שכתב בנושא זה.
.[12] אגרות חלק ב, אגרת תרמ"ז
.[13] היינו, כיצד ייתכן לעלות להר הבית, הרי גדולי הדור ורוב הפוסקים אוסרים זאת!
[14]. עיין בקונטרס 'בית ה נלך' של הרב ישראל אריאל שליט"א שמבאר דברי הרדב"ז על בוריים ומסיר כל חשש.
[15]. ראה שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן א.
[16]. ראה לעיל בהערה 4, וידועים דברי הרדב"ז שכתב: אין ספק כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה היא אבן השתיה אשר עליה היה הארון בבית קדש הקדשים לצד מערב. ועיין בקונטרס 'בית ה נלך' כנ"ל.
וכן כתב תלמיד הרמב"ן: על אבן השתייה בנו מלכי ישמעאל בניין מפואר מאוד...והבניין על בית קה"ק.
וכן כתב הב"ח בשם הליקוטים: מצאתי בליקוטים, כשאדם בא לירושלים ורואה את הקובה של בית המקדש שהיא עזרה, אז חייב להשתחוות כנגדה ולקרוע את בגדיו...
וראה בספרו של הרב קורן שליט"א 'חצרות בית ה' אשר מביא מקורות רבים לכך שהאבן שתחת הכיפה היא אבן השתיה, וכן מוכיח זאת מהטופוגרפיה בהר, אשר כותב שלא ייתכן כלל שקודש הקדשים נמצא במקום אחר, משום שזה המקום הכי גבוה בהר של סלע טבעי, ובמשנה מפורש שקודש הקדשים היה במקום הכי גבוה.
על זיהוי זה סמכו כל גדולי ישראל, החתם סופר (שו"ת חת"ס יו"ד ס' רל"ו), החפץ חיים (ליקוטי הלכות זבחים פרק איזה מקומן עמוד לד), והחזון אי"ש (אבן העזר ס' ב' ס"ק ז').
וכן כתב החיד"א בספרו ברכי יוסף אורח חיים סימן תקסא: מותר להתקרב אל פתחי בית המקדש וליכנס לעליות אשר סביב בית המקדש. הרדב"ז בתשובה סי' תרצ"א.
על דברים אלו סמכו גם הגר"מ אליהו זצ"ל כפי שעולה ממכתביו המפורסמים על הקמת בית כנסת בהר וכפי ששמעתי מבנו הרה"ג שמואל אליהו שליט"א.
וכן הגר"ע יוסף זצ"ל כפי אשר כתב בספר מעדני מלך: אלה שנכנסים בעוונות הרבים, הם לא שואלים דת, לא שואלים חכמה, נכנסים אפילו למסגד עומר ששם ודאי היתה העזרה, ונכנסים בפנים בטומאת מת, טמא מת שנכנס לשם חייב כרת כמו שאוכל חמץ בפסח, כמו שאוכל ביום הכיפורים! וכו' כמו זאת הרשעה וכו'... מה דת יש לה אם נכנסת במקום כרת בבית קדשי הקדשים? נכנסת במסגד עומר בפנים.
ועיין בספרו של הרב גורן זצ"ל 'הר הבית', ועיין בספר 'אל הר המור' אשר דן בסוגיות הלכתיות רבות בנוגע לעלייה להר הבית. ובשו"ת דבר חברון להרה"ג דב ליאור. ובספרו של הרב יצחק שטרן 'עת לחננה'.
[17]. כך כותב הרב אליעזר מלמד שליט"א על יחסו של הרצי"ה להר הבית:
הריבונות הייתה אצלו עיקר העיקרים, שכן מצוות יישוב ארץ ישראל מחייבת אותנו שתהיה הארץ בידינו ולא ביד אומה אחרת – ועל אחת כמה וכמה הר הבית, שהוא המקום המקודש שבכל ארץ ישראל. וכל דבריו של הרצי"ה נאמרו בזמן שהריבונות הייתה ברורה ומוסדרת, וכפי שראינו עד כמה טרח לפרט את סממני הריבונות והשלטון.
ולו היה שומע שבעקבות התפרעויות הערבים ולחצים שונים, מבית ומחוץ, דגל ישראל כבר אינו מתנופף מעל הר הבית, ונקודת המשטרה הקבועה הורדה משם, וכבר אין נוכחות צבאית קבועה על ההר, ושוטרים וחיילים אינם מורשים להיכנס למסגד, והערבים כבר אינם רק "מסדרים להם שם את תפילותיהם ביום השישי", אלא משם יוצאות לכל העולם קריאות ההסתה נגד ישראל, ונערים ערבים מעזים ללעוג ולקלל שוטרים וחיילים, והערבים עורכים שם חפלות ומשחקי כדורגל וקוברים שם את מתיהם תוך הפגנת בוז כלפי מדינת ישראל, וכל היהודים שעולים להר הבית נכנסים ברשות הוואקף ובליווי צמוד שלהם, תוך שכנופיות ערבים מקללות ומגדפות אותם. אילו היה רבנו שומע את כל זה היה מתפלץ מצער ותומך בכל אמצעי כשר במסגרת ההלכה כדי לחזק את הריבונות על הר הבית.
[18]. כך כותב הרב אליעזר מלמד שליט"א על דברי הראי"ה קוק אודות כניסת הברון:
אין ללמוד מדבריו אלו איסור לעלייה בטהרה. שכן הברון עלה בלא טבילה למקום המקדש עצמו, ואילו העולים בטהרה נזהרים לטבול תחילה, וגם אחר כך נכנסים רק למחנה לוויה ולא למקום המקדש, שאליו אסור להיכנס גם לאחר טבילה. נמצא שאין בעלייתם שום חשש איסור, ואינם פוגמים כלל אלא להפך...
ועתה שרואים איך ההימנעות מעלייה פוגעת קשות בריבונות ישראל על הר הבית, כל מי שמצוות התורה יקרה בעיניו, צריך להילחם בעד עליית יהודים להר הבית.
.[19] ראה יחזקאל ז,כב "וַהֲסִבּוֹתִי פָנַי מֵהֶם וְחִלְּלוּ אֶת צְפוּנִי וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ" ובמפרשים שם. וראה מסכת ע"ז דף נב:, ועיין בחידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף נד: וראה כמה חמור חילול מקום המקדש ע"י גויים עד שמפקיעים את קדושתו!
כך כתב הרב מרדכי אליהו זצ"ל להרה"ג זלמן קורן שליט"א: "אולם אני על משמרתי אעמודה, היינו, אנו רואים בעין כיצד שועלים הלכו בו, כיצד מקום שנאמר בו 'והזר הקרב יומת' הולכים בו זרים ומחללים אותו. וכבר חז"ל גזרו על כל העכו"ם כ'זבים'. ואסורה להם הכניסה למקום הקודש והמקדש ולעוד מקומות שמותר לישראל טהור להכנס ואפילו בזמן הזה. ועל כן חובה קדושה מוטלת על מי שבידו למנוע מצב עגום זה. ואפי' ע"י פרסום הענין שהם עוברים על איסור. ואין לחשוש ממה שיאמרו וכו'".

.[20] ידועים דברי הרמב"ן על סיבת החרון אף שיצא על ישראל בסוף ימי דוד, ואלו דבריו:
'ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה′ ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר (דברים יב ה) לשכנו תדרשו ובאת שמה, עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר (ש"ב ז א ב) ויהי כי ישב המלך בביתו וה′ הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה. והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דה"י א כב ח) כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה.
ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו, ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה, והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים, ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם'. במדבר פרק טז פסוק כא.
וכן הוא במדרש שמואל (בובר) פרשה לא "ויבא גד אל דוד [ביום ההוא] ויאמר לו עלה הקם [לה′] מזבח וגו'′, למה דוד דומה באותה שעה, לאחד שהיה מכה את בנו, ולא היה יודע בשל מה הוא מכהו, באחרונה אמר לו דע על נקמת פלוני הכיתך, כך כל אותן האוכלוסין שנפלו לא נפלו אלא על ידי שלא תבעו בבנין בית המקדש, והרי דברים קל וחומר, ומה אלו [שלא] ראו בבנין בית המקדש כך, אנו על אחת כמה וכמה, לפיכך התקינו הנביאים הראשונים שיה′ ישראל מתפללין שלשה פעמים בכל יום, ואומרים השב שכינתך לציון וסדר עבודתך לירושלם עירך'.
וכן כתב מרן הרב אליהו זצוק"ל ב"קריאה לרבני ישראל" בשנת תש"ס: "רבנים נכבדים. הר הבית ששוחרר בישועת ה' במלחמת ששת הימים עומד עדיין בשיממונו כאילו שדבר לא קרה. ידועים דברי הרמב"ן בפירושו לתורה, שהקצף שהיה על ישראל בימי דוד המלך, משום שהעם לא התעורר לבניין בית המקדש. מי יודע אם הצרות המתרגשות ובאות על עם ישראל בדורנו לא נובעות מזה שאנו אדישים לנושא הר הבית. לכן מן הראוי שרבני ישראל יתאגדו אגודה אחת לעורר הציבור לפעילות בנושא הר הבית והכנת הלבבות לבנין בית המקדש. כולנו מתפללים ונושאים עינינו שיבנה עוד בזמננו אנו. ובזכות התעוררות זו תבוא סיעתא דשמיא להחשת גאולתינו ופדות נפשינו בקרוב בימינו'.
.[21] קהילה או ישיבה וכדו' שהרב שלהם מכין אותם ולומדים את כל ההלכות לקראת העלייה להר הבית, הלכות הטבילה, הגבולות, הלכות מורא מקדש ומעלת התפילה במקום קדוש זה, ולאחר מכן כולם טובלים ועולים יחד להתפלל בקדושה ובטהרה במקום אשר בחר ה'-  וודאי כל הקהילה מתרוממת ומתקדשת ומתחזקת ומתקרבת לאבינו שבשמיים ומתקרבים כל ישראל לבניין בית המקדש.
[22]. כך כותב הרב גורן זצ"ל בספרו עמוד 15:
כעת, כאשר הריבונות היהודית על הר הבית נמצאת בסכנה, הר המוריה עלול להפוך לנושא של משא ומתן בינינו לבין הערבים, ולצערנו מצויים פוליטיקאים המוכנים לשאת ולתת על הריבונות שלנו על הר הבית, והם מסתמכים על האיסור כביכול של הרבנות לעלות אל הר הבית. איסור זה עלול לשמש תואנה להסגיר את קודש הקודשים של האומה לידי המוסלמים. לכן החלטתי לפרסם כעת את הספר, ממנו יווכחו כי קיימים אזורים נרחבים בהר הבית המותרים בכניסה לכל יהודי לפי כל הדעות, לאחר שיטבול במקווה טהרה...
וראה לעיל הערה 17 והערה 18.
העתקתי כאן מתוך כתבה ב-nrg: הר הבית הוצע לפלסטינים בשנת 2000, אבל לא יצא מזה הסכם – כך סיפר אמש (יום ד'), נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון בנאום שנשא באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון ובו סיפר על שיחות השלום בתיווכו בין רה"מ לשעבר אהוד ברק לבין יאסר ערפאת בפסגת קמפ דייויד
 .[23]דברים מתוך תשובה של הרה"ג שלמה אבינר שליט"א לשאלה מדוע אין הרמב"ם מונה את מצוות כיבוש הארץ בין המצוות:
להלכה ברור שמצוות כיבוש קיימת, שהרי ביחס לאותו הדין שהאיש כופה את אשתו והאשה כופה את בעלה לעלות לארץ שנפסק בשולחן ערוך (אה"ע ע"ה), מביא הפתחי תשובה שכל הפוסקים ראשונים ואחרונים הסכימו עם הרמב"ן ביחס למצוות יישוב הארץ (ס"ק ו). ולא עוד אלא שכך נהגו בכל הדורות, גם במלחמת השחרור, וגם במלחמות ישראל הקדומות. וגם לפני קום המדינה יחידים נהגו להסתכן על מצוות יישוב הארץ, ואין להסביר זאת אלא כסניף של דין כיבוש, ולא מדין מצוה פרטית המוטלת על האדם, שעליה אין לו להסתכן, מלבד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים.
כתב הרשב"ש שבעת סכנה לא חייבו חכמים לעלות לארץ, "וכל אחד בעצמו ישער אם רוצה לסכן עצמו, יעלה, ואם לא יחדל" (שו"ת הרשב"ש ג). וכן כתב רבי יהודה הלוי שהסכנה של עליה לארץ אינה יתרה מהסכנה שלוקחים על עצמם סוחרים בים וביבשה, "ואילו היה מסוכן יותר מזה מצד כוספו לפי תשוקתו ותקוות הכפרה, היה הדין עמו בהכנסתו בסכנות" (כוזרי ה, כג). וכן כתב הרמב"ם שעל אף שמותר לצאת מן הארץ אם חזק בה הרעב, מכל מקום "אינה מידת חסידות" (הלכות מלכים ה, ט). הרי שמותר ליחיד למסור את הנפש על מצוות יישוב הארץ ומידת חסידות הוא.
ויש להסביר זאת על פי מחלוקת הרשב"ץ והריב"ש. בתשובתו אם מותר להפליג בספינה ביום חול כדי לעלות לארץ, מתוך ידיעה שיוכרחו לחלל שבת משום פיקוח נפש, לומד הרשב"ץ מהדין שאמירה לנכרי מותרת כדי לקנות בית או שדה בארץ ישראל, קל וחומר לעלות לארץ, שהיא מצוה יותר גדולה מאשר לקנות בית או שדה עבור מי שכבר גר בה, שהרי ממילא כבר נמצא בארץ (ש"ת תשב"ץ כ"א). הריב"ש חולק עליו וסובר שאין העליה מצוה אלא הישיבה, והעולה נקרא עוסק במצוה, וזו מצוה לשעתה ולעצמו בלבד, אבל "ישוב ארץ ישראל אינה מצוה לשעתה אלא מצוה המתקיימת לעולם היא, ומצוה ותועלת לכל ישראל שלא תשתקע ארץ קדושה ביד טמאים" (שו"ת ריב"ש ק"א וכן שפז). וכן כתב הריטב"א, והמקור להגדרה זו הוא הרמב"ן (שבת קל). הרי שיש חילוק בין מצוה פרטית לבין מצוה כללית המופעלת על ידי היחיד אשר השכלתה לכלל כולו, ועבורה יש מקום למסירות נפש. גם הירושלמי למד דין אמירה לנכרי לקניית בית או שדה בארץ ישראל, ממה "שלא נכבשה יריחו אלא בשבת" (ירושלמי מועד קטן ב, ד), כלומר מדין כיבוש. כל היחידים שמסרו את נפשם במשך הדורות על יישוב הארץ, לא עשו דווקא בשביל מצוותם הפרטית, שאז לא היה להם להסתכן, אלא בשביל האומה כולה, שתהיה נוכחות יהודית בארץ, שתכין את העתיד, כלומר מדין כיבוש, הרי שבכל הדורות נהגו כדעה שיש מצוות כיבוש.
וכן כתב הרב אליעזר מלמד שליט"א בספרו פניני הלכה בדין מצוות ישוב הארץ:
מדרגות מדרגות ישנן בשותפות של כל יחיד ויחיד במצוות ישוב הארץ הכללית. כל יהודי שגר בארץ ישראל הוא שותף במצוות ישוב הארץ, שעל ידי ישיבתו, אחיזתו של עם ישראל בארצו מתחזקת. ומי שהולך לגור במקומות שוממים יחסית, כנגב וכערבה, יש לו חלק גדול יותר במצוות ישוב הארץ, שעל ידי ישיבתו הארץ מתיישבת ואינה נעזבת לשממה.
ומי שמתיישב ביהודה ושומרון, מקיים בישיבתו מצווה גדולה יותר, מפני שבישיבתו יש תרומה כפולה: ראשית, למען הגברת שלטון ישראל במקומות שהערבים רוצים לגזול מאתנו. שנית, למען הפרחת השממה. וככל שמדובר בישוב הנמצא במקום שומם יותר מיהודים, ושונאינו מתאמצים יותר לכובשו, כך המצווה של הגרים בו גדולה יותר.
.[24] עיין יביע אומר חלק ה' יורה דעה כו'.
.[25] הרב אליעזר מלמד שליט"א:
צריך לדעת שיש לנו בתורה מצוות עשה ומצוות לא תעשה. יש שחרדים לשמירה מפני איסורים, ואינם חוששים להתבטל מקיום מצוות עשה. לכן לדעתם, כל זמן שיש חשש רחוק שמא יהיה יהודי שיעלה להר הבית שלא כהלכה, אסור לכל יראי השמיים לעלות. ואף שאומרים להם שממילא יהודים חילוניים נכנסים למקום המקדש בטומאה, ודווקא על ידי שהם רואים את יראי השמיים נזהרים מכך, חלקם מצטרפים ונזהרים אף הם – עדיין לבם מלא חששות וחרדות. והבעיה העיקרית היא שאין הם חוששים לביטול מצוות עשה של יישוב הארץ, שעיקרה שתהיה הארץ בידינו ולא ביד אומה אחרת. ובמקום המקדש הכול תלוי, שממנו מתפשטת הקדושה והריבונות לכל רחבי ארץ ישראל. וכפי שביקרו חכמים את דוד המלך, שכבש את סוריה לפני שכבש את הר הבית, ועל כן כיבושו נחשב כיבוש יחיד, וסוריה לא התקדשה בקדושת מצוות התלויות בארץ.
על עמדה מסוג זה אמרו חכמים: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו" (גיטין נו, א). מפני שהוא הרבה לחשוש מאיסורים, ומיעט לחשוש מביטול קיומו של בית המקדש.
וראה בספר 'עת לחננה' עמוד 297-298.

.[26] יש מצווה מן התורה לשמור את מקום המקדש שלא יכנסו אליו בטומאה, כפי שנאמר במדבר פרק יח': "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ...וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי... וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם"
וביאר רש"י: למשה אמר שיאמר לאהרן להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש.
יש מח' בפוסקים האם מצווה זו קיימת גם בעת החורבן. בכל אופן נראה פשוט מסברא שכאשר עם ישראל שב להר הבית, חובה עלינו לחדש את השמירה, על מנת שלא ייכשלו ישראל בכניסה למקומות האסורים. כך הדרכתה של התורה, לא לפחד מן האיסור, אלא לתקן דרך נכונה בכדי שלא נכשל.

.[27] הרי לצערנו כ"א וגדולי הדור שלו... לאחד הרה"ר, ולאחר מועצת גדולי התורה, ולאחר בד"צ העדה החרדית וכו'. אשר ע"כ אין בהוראותיהם מצוות "לא תסור" כדלקמן.
[28]. מנחת חינוך מצוה תצו: 'והנה מלשון הרמב"ם שהתחיל וז"ל ב"ד הגדול שבירושלים וכו' כל שאינו עושה וכו' אחד דברים שלמדו מפי השמועה וכו' וע' בכל הפ' נראה דוקא בב"ד הגדול שבירושלים עוברים בעשה ובל"ת וגם ד"ז דזקן ממרא הוא דוקא בב"ד כאשר יבואר בסמוך בס"ד וע"ז קאי הלאו דלא תסור אבל לאחר שבטל ב"ד הגדול מלשכת הגזית וב"ד בכל דור אם עוברים על דבריהם אפשר אינו עובר בעשה ול"ת וכ"ה ל' הכתוב וקמת ועלית וכו' היינו לב"ד הגדול ועשית ע"פ הדבר וכו' מן המקום ההוא לא תסור וכו' דמיירי הכל בב"ד הגדול אבל בחכמי כל דור ודור מנין לנו.
אך הרהמ"ח כ' כאן ובכלל המצות ג"כ לשמוע ולעשות בכ"ז כמצות השופט החכם הגדול וכו' ועובר ע"ז ואינו שומע לעצת הגדולים שבדורו וכו' ומנין לו זה ושאני ב"ד הגדול אשר כבוד הש"י חופף עליהם כל היום ועליהם הבטיחה התורה וכו' אך דנראה זה ג"כ מדברי הרמב"ם בסמ"ק ובהקדמ' לס' יד החזקה וברמב"ן ובודאי מצאו באיזה מקום ודעת הרמב"ן דעשה ולאו הזה אינו אלא מה שדרשו דפשט הכתוב כ"ה או מפי השמועה ממרע"ה או מה שדרשו ביג"מ וכ"ז הוא תורה כמו ד' פרשיות וכדומה צריך לעשות כדבריהם ועוברים בלאו ועשה אבל התקנות והסייגים אינן בכלל זה והוא רק אסמכתא דחז"ל על הלאו הזה ע' באריכות'.
.[29] ספר החינוך מצוה תצו: 'ונוהגת מצוה זו לענין זקן ממרא בזמן הבית, ולענין החיוב עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורנו נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות'.

.[30] אמנה רק כמה רבנים ופוסקים חשובים אשר מחזקים את העלייה להר הבית כהלכה- הרב דב ליאור, הרב צפניה דרורי, הרב ישראל אריאל, הרב נחום אליעזר רבינוביץ, הרב אליעזר מלמד, הרב חיים דרוקמן, הרב אליקים לבנון, הרב אליעזר ולדמן, הרב המקובל הרב דב קוק, ועוד עשרות רבות של רבנים.
בנוסף לכך הרב מאיר מאזוז נשאל האם מותר לעלות להר הבית לאחר טבילה כהלכה ולמקומות המותרים , תשובתו היא: מן הדין מותר אבל עלולים ליכשל. צריך לדעת המדה בדיוק ע"פ הוראת חכם.

 .[31] פסיקתא רבתי, פרשה לו, וזה לשונו:
שנו רבותינו, בשעה שמלך המשיח נגלה בא ועומד על הגג של בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר להם: ענוים הגיע זמן גאולתכם ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזרח עליכם, שנאמר: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה´ עליך זרח" ועליכם בלבד זרח ולא על אומות העולם, שנאמר: כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה´ וכבודו עליך יראה.
באותה השעה מבהיק הקדוש ברוך הוא אורו של מלך המשיח ושל ישראל וכל אומות העולם בחושך ואפילה והולכים כולם לאורו של משיח ושל ישראל, שנאמר: "והלכו גוים לאורך מלכים לנגה זרחך" (ישעיה ס´ ג´) ובאים ומלחכים עפר מתחת רגליו של מלך המשיח, שנאמר: "ועפר רגליך ילחכו" (שם מ"ט כ"ג) ובאים כולם ונופלים על פניהם לפני משיח ולפני ישראל ואומרים להם נהיה לך ולישראל עבדים וכל אחד ואחד מישראל לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים, שנאמר: "והיה ביום ההוא אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל הלשונות הגוים והחזיקו בכנף יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם" (זכריה ח´ כ"ג).