המשמעות הרוחנית של הטומאה והטהרה
בעל ה'שם משמואל' מבאר, כי הפוטנציאל להיווצרות הטומאה נולד לאחר חטא האכילה מעץ הדעת. האדם המורכב משני חלקים: עפר מן האדמה ונשמת אלוקים, יועד למשוך את החלק הגס והגשמי כלפי מעלה, ולרומם עוד ועוד את גופו עד לקיום רוחני מזוכך. במצב כזה אין מוות, במתכונת המוכרת לנו, אלא רק דבקות והתעלות.
בעקבות החטא השתנה הכיוון, והחלק הגבוה והרוחני נמשך מטה. כפועל ישיר מכך נגזרה המיתה, כיצד זה קרה? במקום איחוד הגוף והנשמה למהות עדינה, נעשה פירוד בין שני החלקים, כאשר כל אחד מהם חוזר למקורו – הגוף אל העפר, והנשמה לגנזי מרומים.
וכיצד התהליך הזה קשור לטומאה? מבאר אור החיים הקדוש, כי גופו של יהודי משול לכלי שהכיל דבש, וכאשר הוא מתרוקן מתוכנו, ומוצא לרבים, מיד הוא מתמלא בזבובים ורמשים. כך גם גופנו, המהווה לבוש לנשמה גדולה, ועם היפרדותה מן הגוף, נוצר ואקום, אשר מיד נמשכים אליו כוחות טמאים של מזיקים וקליפות, ששואבים מן הגוף הקדוש את חיותם.
מכיוון שכך, מסביר האלשיך הקדוש, גם האדמה נתקללה עם האדם, ועליה נאמר: "ארורה האדמה בעבורך" כלומר, בגללך. מעתה היא תפסיק להצמיח מזון מתוקן ומושלם, ותערב בפירותיה גם קליפות ופסולת, מה שיצריך מן האדם עמל וטרחה לצורך מלאכת הבירור. בעתיד לבוא, כאשר יושלם תיקונו של העולם, מבטיח הקב"ה: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", אז תשוב האדמה לתת פירות ומעדנים מתוקנים.
במעמד הר סיני נפתח הפתח לתיקון החטא, ולחזרה למצב השלם של טרם האכילה. על-פי המדרש, באמירת 'נעשה ונשמע' זכו בני ישראל לחירות מגזירת המיתה, וזוהמת הנחש פסקה מהם. אולם חטא העגל השיב את המצב לקדמותו, והקב"ה אומר להם: "אכן כאדם [הראשון] תמותון". החטא הוא החטאה, פספוס, ובני ישראל החמיצו את השעה.
כל הטומאות המוכרות לנו, כגון: זב ומצורע, יולדת ונידה ובעל קרי, נגזרו כולם מן החטא הראשון שבגן עדן, ובכולם ישנו מימד מסוים של מיתה, או איבוד כח החיים. המוות כביטוי להיפרדות הנשמה מן הגוף, מחזיר אותנו אל החטא, ואל המצב הירוד שבא בעקבותיו. אולם בטומאת המצורע ובטומאת הזב ישנה חומרה נוספת, מכיוון שהן באות על האדם הפרטי בלבד, ואינן משותפות לכלל בני האדם, בניו של אדם הראשון.
ידוע, כי נגע הצרעת בא כעונש על אי שמירת הלשון, ואילו הזוב בא לאדם שלא הקפיד על שמירת הברית. רבי צדוק הכהן מפרש, כי שורשן של שתי עבירות אלה הוא, 'לא תרצח' ו'לא תנאף'. מדובר בשני 'אבות חטא' חמורים כל-כך, שעליהם נאמר 'ייהרג ואל יעבור'. ממשיך רבי צדוק ואומר, שאמנם החטא הראשון פתח את הפתח לעבירות הללו, אך אדם החוטא בהן, עושה זאת מדעתו. גם דור המבול ודור הפלגה קלקלו ופגמו בשני העניינים הללו.
בהמשך נגיע ברצות ה' ליתר הטומאות.
בעל ה'שם משמואל' מבאר, כי הפוטנציאל להיווצרות הטומאה נולד לאחר חטא האכילה מעץ הדעת. האדם המורכב משני חלקים: עפר מן האדמה ונשמת אלוקים, יועד למשוך את החלק הגס והגשמי כלפי מעלה, ולרומם עוד ועוד את גופו עד לקיום רוחני מזוכך. במצב כזה אין מוות, במתכונת המוכרת לנו, אלא רק דבקות והתעלות.
בעקבות החטא השתנה הכיוון, והחלק הגבוה והרוחני נמשך מטה. כפועל ישיר מכך נגזרה המיתה, כיצד זה קרה? במקום איחוד הגוף והנשמה למהות עדינה, נעשה פירוד בין שני החלקים, כאשר כל אחד מהם חוזר למקורו – הגוף אל העפר, והנשמה לגנזי מרומים.
וכיצד התהליך הזה קשור לטומאה? מבאר אור החיים הקדוש, כי גופו של יהודי משול לכלי שהכיל דבש, וכאשר הוא מתרוקן מתוכנו, ומוצא לרבים, מיד הוא מתמלא בזבובים ורמשים. כך גם גופנו, המהווה לבוש לנשמה גדולה, ועם היפרדותה מן הגוף, נוצר ואקום, אשר מיד נמשכים אליו כוחות טמאים של מזיקים וקליפות, ששואבים מן הגוף הקדוש את חיותם.
מכיוון שכך, מסביר האלשיך הקדוש, גם האדמה נתקללה עם האדם, ועליה נאמר: "ארורה האדמה בעבורך" כלומר, בגללך. מעתה היא תפסיק להצמיח מזון מתוקן ומושלם, ותערב בפירותיה גם קליפות ופסולת, מה שיצריך מן האדם עמל וטרחה לצורך מלאכת הבירור. בעתיד לבוא, כאשר יושלם תיקונו של העולם, מבטיח הקב"ה: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", אז תשוב האדמה לתת פירות ומעדנים מתוקנים.
במעמד הר סיני נפתח הפתח לתיקון החטא, ולחזרה למצב השלם של טרם האכילה. על-פי המדרש, באמירת 'נעשה ונשמע' זכו בני ישראל לחירות מגזירת המיתה, וזוהמת הנחש פסקה מהם. אולם חטא העגל השיב את המצב לקדמותו, והקב"ה אומר להם: "אכן כאדם [הראשון] תמותון". החטא הוא החטאה, פספוס, ובני ישראל החמיצו את השעה.
כל הטומאות המוכרות לנו, כגון: זב ומצורע, יולדת ונידה ובעל קרי, נגזרו כולם מן החטא הראשון שבגן עדן, ובכולם ישנו מימד מסוים של מיתה, או איבוד כח החיים. המוות כביטוי להיפרדות הנשמה מן הגוף, מחזיר אותנו אל החטא, ואל המצב הירוד שבא בעקבותיו. אולם בטומאת המצורע ובטומאת הזב ישנה חומרה נוספת, מכיוון שהן באות על האדם הפרטי בלבד, ואינן משותפות לכלל בני האדם, בניו של אדם הראשון.
ידוע, כי נגע הצרעת בא כעונש על אי שמירת הלשון, ואילו הזוב בא לאדם שלא הקפיד על שמירת הברית. רבי צדוק הכהן מפרש, כי שורשן של שתי עבירות אלה הוא, 'לא תרצח' ו'לא תנאף'. מדובר בשני 'אבות חטא' חמורים כל-כך, שעליהם נאמר 'ייהרג ואל יעבור'. ממשיך רבי צדוק ואומר, שאמנם החטא הראשון פתח את הפתח לעבירות הללו, אך אדם החוטא בהן, עושה זאת מדעתו. גם דור המבול ודור הפלגה קלקלו ופגמו בשני העניינים הללו.
בהמשך נגיע ברצות ה' ליתר הטומאות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה