יום חמישי, 4 באוגוסט 2016

חידושים לחודש אב המקדש והאישה/ רינה אריאל

 


חודש אב ידוע כחודש הגלות. ימים קשים של אבלות עד ליום החורבן. אך כיום בדורנו א"א לשבת רק במעגלי הבכי והקינה. לימים אלו יש בחינות נוספות.
מדרש איכה  על הפס "גדר דרכי בגזית נתיבותי עיווה" ג/ט מביא סיפור על בנות לוד שהיו לשות עיסתן , עולות למקדש  ומתפללות ויורדות עד שלא החמיץ הבצק. ובנות ציפורי שהיו מגיעות לבית המקדש   ומספיקות לחזור לפנות בקר  לפני קיץ התאנים. (מוקדם בבקר..)   לפי הגרסה בירושלמי, מדובר בערב שבת. אז נעשה הנס. יש עוד דוגמאות שמראות את ההשתוקקות למקדש גם במקומות הרחוקים ובעקבות זאת נעשה נס של קפיצת הדרך שאפשר להגיע  בהליך ניסי למקדש,  באופן שהוא מעבר למציאות. המדרש מביא  סיפורים נוספים שלא נציין אותם כעת.
איך הדבר נעשה? כיצד עולים וחוזרים בזמן כה קצר מציפורי  או לוד..  כנראה שמדובר "במכונת זמן" מופלאה שאפשרה את קפיצת הדרך. הדבר כנראה נעשה בערב שבת בין השמשות. אז אנו יודעים שנבראו 10 דברים מופלאים שהם מעבר למציאות ולזמן. זמן זה הוא בעל  מימד ניסי.
ובכל זאת איך הגיעו ב"אמת" למקדש?  בהמשך מופיע עוד סיפור  בעל משמעות הפוכה. הסיפור מתאר אדם שהייתה לו פרה שברחה ממנו , בעליה רדף אחריה ומצא עצמו בבל, בזמן קצר. שאלו אותו איך  הדרך חזרה, והוא כבר לא זכר. הירושלמי (מעשר שני ה/ב) מסביר שהיו מחילות שנגנזו וזה מסביר את משמעות הפסוק שאיתו פתח המדרש , "גדר דרכי בגזית"- שנעל את המחילות
אם כן מדובר במחילות סתר שדרכן אפשר להגיע למקדש כמו  שעשו בנות לוד וציפורי ומאידך אותן מחילות מאפשרות   גם את הגלות. המשמעות היא שאדם שמשתוקק למקדש יכול להגיע אליו גם באופן פלאי, מעבר למציאות. המציאות אינה מחסום  למקום שיש בו מימד של מעבר לזמן ולמקום. ומאידך אפשר גם להתנתק ממקור הקדושה.
כמובן שניתן להתייחס להשתוקקות הנשים דווקא, שמתוך עולם המעשה של אפיה ועבודה מצאו את הפתח להתרומם ולהגיע למקום המקדש ואף יכלו לחזור ממנו.  (הרעיונות לקוחים מאגדה של נחמה-הרב יגאל אריאל)

על בסיס מדרשים אלו כתב ש"י עגנון את "מעשה העז", על עז שמצאה מחילה לארץ ישראל וחזרה בכל פעם עם דדים מלאים חלב. בנו של הבעלים חיבר לה חבל והלך בעקבותיה  ומצא עצמו בא"י. הוא רצה להביא את אביו אך לא הצליח. הסיפור מסתיים עם סוף טרגי של כשלון הגאולה.
הרעיון של מחילה מדבר על כך שלעיתים תהליכי הגלות והגאולה אינם יכולים לבוא בצורה פשוטה וברורה, בדרך המלך, לעיתים יש צורך בקומה פנימית שונה, בעבודה במימד אחר של מציאות. להיפתח לאפשרות  שיש לנו יכולת לעבוד בצורה של מחילות. מאידך גם לדעת שיש צד שני מסוכן. גם לגלות ניתן להגיע מהר דרך מחילה בקפיצת הדרך.
9 באב מציין את היום של שיא הגלות, החורבן, אך ביום זה אנו מאמינים שנולד המשיח ונפתח פתח לתיקון ולגאולה. זה לעומת זה.  יתכן וביום זה נפתחות המחילות דרכן אפשר לקפוץ חזרה למקדש. קיים פתח בעומק המציאות המאפשר את התיקון למקדש. זה תלוי רק בשאיפה שלנו, במקום בו אנו  מוכנים להיכנס למחילה.
"זה לעומת זה" קיים ברובד נוסף ביום 9  באב.
ידוע ש9 באב עומד כנגד חג הפסח. לעולם  9 באב יחול ביום בשבוע בו חל ליל הסדר. ואין זה מקרי. ליל הסדר מציין את תחילת הגאולה לעומת 9 באב המציין את תחילת החורבן. רעיון זה בא לידי ביטוי בצורה מופלאה.
הדברים הבאים מבוססים  גם על דבריו של הרב משה בן יצחק בשיעורו לשבת חזון:
לפני הצום אנו מצווים בסעודה. בסעודה זו נהוג לשבת על הארץ, לאכול פת ותבשיל אחד ללא בשר או יין, לאכול הפת עם עפר ולמעט בדברים כלל. אין מזמנים.  מה משמעות החובה לסעוד? לכאורה יש להיכנס לצום וכל אחד יתכונן כדרכו ללא ציווי על סעודה.
אלא יש בה מהניגוד לסעודת ליל הסדר.
בסעודת ליל הסדר אנו אוכלים בשר ושותים 4 כוסות יין. כאן אסור לשתות יין או בשר כלל..
עיקר בסעודת הפסח  הוא עניין "והגדת לבניך" הפה הסח. וכאן- ישב בדד וידום.
את הפסח אוכלים  כשנמנים בחבורה- דגש על היחד, החיבור. כאן ישב בדד. אין מזמנים, כל אדם נחשב לבודד. בשעת צער כל אדם לעצמו, מול השמחה שהיא פורצת ומאחדת.
בפסח מצווה להסב לעומת 9 באב שיושבים על הארץ.

מה המשמעות של הבדלים אלו?
אלא שחג הפסח מציין את היציאה ממצרים. יום מופלא בו זכינו להיגאל. א"א שיום זה יעבור ללא ציון מיוחד ולכך נבחר ליל הסדר. ואילו 9 באב מציין את היפוכו של דבר – היום בו יצאנו מירושלים. גם יום זה לא יכול לעבור ללא ציון  חשוב.
היום בו יצאנו מירושלים הוא כה חשוב, כה  קשה כה דורש זכירה שאנו עושים ביום זה אנטי סעודה. סעודה מהופכת, עצובה וטרגית. אנו זועקים שלא שכחנו  ולא נשכח. כתוב שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים ונוסיף שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא מירושלים.  זה לעומת זה.
אסור לנו לשכוח את יום זה, יום החורבן. ומתוך כך יש לפעול לגאולה.
הסעודה- אנטי סעודה, היא סוג של עשייה המרמזת  שתפקידינו באבל אינו רק להימנע מאוכל ומשמחה אלא יש בו מרכיב של עשייה. עשייה זו  היא עיקר תפקידנו  בדור בו אנו חוזרים למקדש. לעשות ולפעול למען בניין הבית. לא להסתפק בצער ובבכי אלא לעשות.
אנו הנשים רואות עצמנו כממשיכות דרכן של בנות לוד וציפורי. הן עלו למקדש בקפיצת הדרך מתוך השתוקקות רבה ואף אנו נעשה זאת. גם אנו זקוקים לקפיצת הדרך כי גם בדורנו המניעות רבות ובדרך רחוקה.
כולנו תקווה שמהלך הגאולה המתחיל במחילות, בסתר, בהנהגה מתחת למציאות תגדל ותהפוך להנהגה הרגילה.  למהלך של גאולה ובניין הבית.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה