יום שבת, 22 באוקטובר 2016

חזרה הביתה / מעיין עייש

כשהתגלה לפני המקום דרך שער הלל, הרגשתי שעולה מתוכי גוש גדול העומד להתפוצץ בדמעות.
איזה דרך ארוכה עשיתי עד כאן.
והנה: המקום הכי קדוש לעם ישראל, מקום שה' בחר לביתו.
כמה שנים אני מתלבטת, חושבת, שואלת, מקשיבה. לא מחליטה.
עוקבת אחרי "נשים למען המקדש" ונפעמת מהמסירות שלהם.
כמה פעמים התחלתי לספור ימי טהרה ונעצרתי.
לא היה לי האומץ.

אבל אני כאן.
מיד בתחילה פגשתי בבית קברות עם כותרות מקסימות,
 מצבות המספרות באילמותם סיפורים אין סופיים.
שורות שורות עומדות ככה, עדות של עבר מפואר שנשבר והתפורר.

ערבי לבוש שחור עם מעין מדים דמויי מדי השוטרים, סופר אותנו: בבוטות, בלחץ מהזרם המתגבר של יהודים המגיעים למקום. חבורת שוטרים מחוברים למכשירי קשר סובב אותנו, מושך מקדימה ודוחף מאחורה.
הערבי מתפרץ, כועס. מצביע על ילד עם פאות ארוכות מאוד:
"הוא שר!".
שוטר טופס את הילד הנבוך ביד ומוליך אותו החוצה. שרת! הפרת את הכללים.
אחרי הבידוק  ולמרות התור הצפוף והעלבון בצפייה בגויים עוברים אותנו ועוברים לפנינו.
נכנסתי מלאה שמחה והתרוממות. פוגשת קבלת פנים של שוטר שהסביר לנו ש"אסור... ואסור...ואסור. ואם יש שאלות תפנו אלינו" 
וספר התהילים האהוב עלי, שחשבתי שאוכל לקרוא בו בזמן ההמתנה, נשאר בחוץ, מעל ערימת ספרי הקודש וארבעת המינים שגדשו ארון פח לפני הבידוק והכניסה להר.
"את לא מכירה את הכללים, גברת?"
לא! לא רוצה להכיר! לא יכולה להסכים עם זה שאסור לי להתפלל במקום הכי קדוש לי!
רק החיוך הרחב של יהודה בא להרגיע.
אנחנו ממשיכים, מלא ילדים קטנים, עגלות תינוקות.
השוטר המאסף מבין שלא נצליח לעמוד בקצב ומבקש להתחשב בילדים.
"הנה כאן עומדים מול ההיכל אסור להתפלל בכל רם, אבל מותר לבקש בלב" אומר יהודה
ומיכל עוצרת את כולנו ומציירת לפנינו את פאר בית המקדש כשהצופציק הכי גבוה של כיפת הסלע רק מגיע עד המשקוף של דלתות ההיכל.
"תדמיינו שהכל היה כל כך גבוה ולבן וסריגי הגפן מזהב השתלשלו מעל הדלת
ושער ניקנור בוהק מול אור השמש..."
תמונות ועוד תמונות לשמר את הרגע כדי להיות בטוחים שהיינו פה וזה אמיתי.
אני מתקדמת בשקט, סוגרת את העיניים ומתחילה לראות בסוף תקופת בית שני, בית המקדש חולל.
 עם ישראל לא כיבד את המקום בצורה ראויה וכל ההשפלה הזאת היא כפרה על הביזיון שביזינו את בית ה'.
משהו נרגע בתוכי, הבנה ברורה העוזרת לי לקבל את גזירת ה' באהבה.
מיד כשיצאנו מהמקום שאסור כל דבר הילד של מיכל משתטח על הרצפה, בהתעלמות מוחלטת מכולם סביבו ומהזוהמה של אבני הרובע המוסלמי,
מין דחף כזה של כהן שמחפש את עבודתו.
אני רואה אותו שרוע על האבנים, הראש לכיוון ההיכל, ומקנאה בו.
ואז הוא קם עם חיוך שובב ומרוצה.

הלוואי שלנו הכל היה כל כך ברור ופשוט – מקווה מאוד שבקרוב מאוד נזכה לגאולה השלימה ולבניין בית המקדש !!


מימין מיכל בן אורי חוה דוקס ומעיין עייש 







תגובה 1: