תחינת הנשים לבניין המקדש / יעל לוין

"תחינת הנשים לבניין המקדש" היא יצירה הכתובה בסגנון מדרשי האגדה, ובה תובעות דמויות נשים מקראיות ובתר-מקראיות עד סוף בית שני על סמך זכויותיהן את בניין בית המקדש. היצירה, שיסודות תמאטיים שונים שבה שעונים על הספרות התלמודית, המדרשית והאגדית, כמו גם על הזוהר, מעלה זיקות בין נשים למקדש לאורך הדורות.

בספר מובאות שמונה עשרה נשים או קבוצות נשים שהעתירו לפני הקדוש ברוך הוא בגין זכויות שעמדו להן. נציין את מקצת תוכן היצירה. שרה היא הדמות הפותחת וביחס אליה מובאות שתי המסורות הקיימות, האחת לפיה נפחה את נשמתה בעקבות הבשורה המרה על העקידה מפי השטן, והאחרת הידועה פחות לפיה בשומעה את דברי השטן יצאה נשמתה מרוב שמחה. אשת יונה מציינת כי הייתה עולה ברגלים למקדש, ולא מיחו בה חכמים. חולדה הנביאה מזכירה שהייתה יושבת בדרום הר הבית, לומדת תורה ומתנבאת. בתו של הכהן הגדול מספרת כיצד נשחטו אביה והיא. הנשים בימי נחמיה מתארות כיצד התכערו מחמת העלייה לארץ, כיצד הניחו אותן בעליהן וכיצד היו מקיפות את המזבח, בוכות ומתפללות. שלוש אחיות מוסרות כיצד אביהן התנה עם בניו ועם בנותיו "הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים" וכיצד קידמו הן לפני אחיהן. כן נזכרו הנשים שהיו אורגות במקדש את הפרוכות.

מיד לאחר הופעת היצירה בשנת תשנ"ו כפרסום בפני עצמו בהוצאת עקד בתל-אביב, נשלחו עותקים ממנו לרבנים אחדים, ובהם לרבה הראשי של תל-אביב, לרב חיים דוד הלוי ז"ל, שנשאל אם מותר לקרוא בספר זה בליל תשעה באב, או שמא אולי רק בתשעה באב לאחר חצות היום, שכן הוא מכיל דברי תורה ויש בסיומו דברי נחמה וגאולה. לדבריו, ניתן לקרוא בספר זה גם בליל ט' באב "בהשמטת דברי הנחמה שבסיומו". מאז הופעתה נתקבלה "תחינת הנשים" ברבים. בין היתר אפשר לציין כי היא נקראת כטכסט ליטורגי של רשות מדי שנה בתשעה באב בקהילות שונות ועל ידי יחידים, התפרסמו מאמרים שונים עליה, וקטעים נבחרים ממנה נדפסו בקבצים ובכתבי עת שונים.

הדמויות המובאות ב"תחינת הנשים" הן רק של נשים אשר היה להן קשר עם בית המקדש, עם מקום המקדש או עם המשכן. "תחינת הנשים" מגיעה עד לסוף בית שני. עניין זה מכוון מאוד, בשל הראייה שנחתמה כאן תקופה מבחינת הזיקה הישירה עם חוויית המקדש. "תחינת הנשים" מבקשת להדגיש שעם החורבן ניבט גרעין הנחמה. תפישה דומה מובעת במקורות ברעיון לפיו המשיח נולד ביום החורבן. סיבה נוספת לתיחום הזה היא משום שהמקורות המתייחסים לתקופות המאוחרות יותר דלים.
מובא בזאת מבחר קטעים מתוך "תחינת הנשים", קטעי הפתיחה והסיום וקטעים נוספים אחדים, כדי שניתן יהיה לעיין בהם, לקוראם וללומדם בקהילה, בחוג המכרים או ביחידות בימי בין המצרים ובתשעה באב, וכן בכל זמן אחר.

תְּחִנַּת הַנָּשִׁים לְבִנְיַן הַמִּקְדָּשׁ - קטעים נבחרים

כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה
נִתְכַּנְּסוּ אֲבוֹת הָעוֹלָם עִם הָאִמָּהוֹת
וּבָאוּ לִמְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ וְקָשְׁרוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל.
אוֹתָהּ שָׁעָה נִזְקַק לָהֶם הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא
מִשְּׁמֵי מָרוֹם וְאָמַר לָהֶם:
מַה לְּאוֹהֲבַי בְּבֵיתִי עוֹשִׂים מִסְפֵּד?
פָּתְחוּ הָאָבוֹת וְאָמְרוּ:
כִּסְּתָה כְּלִמָּה פָּנֵינוּ כִּי בָּאוּ זָרִים עַל מִקְדְּשֵׁי בֵּית ה'.
בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ
וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה
וְהָעָם הָיָה לִכְלִי נִדָּח בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם...

יָצְאָה נִשְׁמַת אֵשֶׁת יוֹנָה, כַּלַּת יועם, וּבִקְּשָׁה:
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיִיתִי מְצֻוָּה,
עוֹלָה הָיִיתִי בָּרְגָלִים לַמִּקְדָּשׁ
וְלֹא מִחוּ בִּי חֲכָמִים.
וְאַתָּה, שֶׁצִּוִּיתָ לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הַזְּכָרִים לַעֲלוֹת לָרֶגֶל
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה,
הֵיאַךְ יוּכְלוּ לְקַיֵּם מַאֲמָרְךָ
כְּשֶׁאֵין הַמִּקְדָּשׁ עוֹמֵד עַל תִּלּוֹ,
כְּשֶׁעָרְבָה כָּל שִׂמְחָה
וּכְשֶׁנִּשְׁכַּח בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת?

בָּאָה נִשְׁמַת בִּתּוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמִלְּלָה:
כְּשֶׁרָאָה אָבִי שֶׁנִּשְׂרַף הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה,
נָטַל אֶת מַפְתְּחוֹת הַהֵיכָל וּזְרָקָם לַשָּׁמַיִם וְאָמַר:
הֲרֵי מַפְתְּחוֹת שֶׁל בֵּיתֶךָ.
כְּשֶׁיָּצָא לֵילֵךְ תְּפָסוּהוּ הַשּׂוֹנְאִים
וּשְׁחָטוּהוּ בְּסָמוּךְ לַמִּזְבֵּחַ,
מָקוֹם שָׁם הָיָה מַקְרִיב אֶת הַתָּמִיד.
יָצָאתִי אֲנִי בּוֹרַחַת וְצוֹוַחַת:
אוֹי לִי אַבָּא חֶמְדַּת עֵינִי!
תָּפְסוּ הַזֵּדִים אַף אוֹתִי וּשְׁחָטוּנִי
וְעִרְבְּבוּ דָּמִי עִם דַּם אָבִי.
לֹא יְהֵא דָּמֵינוּ כַּפָּרָה וּנְקָמָה?

יָרְדוּ נִשְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל שָׁלֹשׁ אֲחָיוֹת וְשָׁפְכוּ אֶת שִׂיחָן:
מַעֲשֶׂה וְאָבִינוּ הִתְנָה עִם בָּנָיו וְעִם בְּנוֹתָיו
"הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלַיִם".
קִדַּמְנוּ אָנוּ הַבָּנוֹת לִפְנֵי אַחֵינוּ,
וְהִכְנַסְנוּ אֶת רָאשֵׁינוּ וְאֶת רֻבֵּינוּ לְתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם
וְזִכִּינוּ אֶת אַחֵינוּ עִמָּנוּ
וְנִמְצֵאנוּ זְרִיזוֹת לְקַיֵּם מִצְוַת הַקְרָבַת קָרְבַּן פֶּסַח,
שֶׁהִיא זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם.
וְאַתָּה שֶׁהוֹצֵאתָנוּ מִמִּצְרַיִם, מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת וּמִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה,
הֶחְזַרְתָּנוּ לְשִׁעְבּוּד וְלַאֲפֵלָה
וְשַׂמְתָּנוּ לִסְחִי וּלְמָאוֹס בְּקֶרֶב הַעַמִּים,
לֹא תָּשִׁיב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה לִירוּשָׁלַיִם?

יָרְדוּ נִשְׁמוֹת קְבוּצַת נָשִׁים וּבְתוּלוֹת יַחְדָּו וְהֵשִׁיבוּ דָּבָר:
אָנוּ הִנְנוּ הַנָּשִׁים שֶׁהָיִינוּ אוֹרְגוֹת בַּמִּקְדָּשׁ בְּפָרוֹכוֹת
מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב.
שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה פָּרוֹכוֹת הָיוּ בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי שֶׁהֶחֱרַבְתָּ:
שֶׁבַע כְּנֶגֶד שִׁבְעָה שְׁעָרִים
אַחַת לְפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, אַחַת לְפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם,
שְׁתַּיִם בַּדְּבִיר – הוּא קֹדֶשׁ הַקֳדָשִׁים –
וּשְׁתַּיִם כְּנֶגְדָן בָּעֲלִיָּה.
שְׂכָרֵנוּ הָיִינוּ נוֹטְלוֹת מִקָּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת
וּבְעַד מְלֶאכֶת הַמַּחְשֶׁבֶת שֶׁל הַפָּרוֹכוֹת שֶׁבַּשְּׁעָרִים
נוֹטְלוֹת הָיִינוּ שְׂכָרֵנוּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה.
וְעוֹד זֹאת, אָמְרוּ חֲכָמִים, כִּי יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁלוּ בַּפָּרֹכֶת,
שֶׁלֹּא הָיָה בְּכָל כְּלֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מְשֻׁבָּח מִן הַפָּרֹכֶת,
אַרְבָּעִים אַמָּה הָיְתָה אָרְכָּהּ וְעֶשְׂרִים רָחְבָּהּ
אֲרוּגָה עַל שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם נִימִים
וְהַכֹּל מִתְאַוִּים לִרְאוֹתָהּ
וְהָרוֹאֶה אוֹתָהּ לֹא הָיָה שָׂבֵעַ הֵימֵנָּה,
שֶׁלֹּא הָיְתָה צוּרָה בָּעוֹלָם מְשֻׁבַּחַת כְּמוֹתָהּ
וְלֹא הָיְתָה צוּרָה בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא הָיְתָה עָלֶיהָ.
וַהֲלֹא מִסְפַּר הַפָּרוֹכוֹת הָיָה שְׁלֹשָׁה עָשָׂר,
כְּנֶגֶד י"ג מִדּוֹתֶיךָ, ו'פָרֹכֶת' אוֹתִיּוֹת 'כַּפֹּרֶת',
לֹא תְּכַפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּזְכוּת מְלַאכְתֵנוּ בְּבֵיתֶךָ?
כְּחוּט שֶׁל פָּרֹכֶת שֶׁהָיָה מַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל
כָּךְ הִבְדַּלְתָּנוּ מִן הָאֻמּוֹת
וְעַתָּה תְּשִׁיבֵנוּ לְבֵין גֹּב הָאֲרָיוֹת?

יָצְאָה בַּת-קוֹל וְאָמְרָה:
נִצְּחוּנִי בְּנוֹתַי! נִצְּחוּנִי בְּנוֹתַי!
לְמַעַנְכֶן לְמַעַנְכֶן אֲנִי עוֹשָׂה!
בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיכֶם וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבֶּצְכֶם.
בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָּנַי רֶגַע מִכֶּם
וּבְחֶסֶד עוֹלָם אֲרַחַמְכֶם.
מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְחָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם
אֵין שִׂמְחָה לְפָנַי
עַד שֶׁאֶבְנֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְאַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לְתוֹכָהּ.
וְגַלְתִּי בִּירוּשָׁלַיִם וְשַׂשְׂתִּי בְּעַמִּי
וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה.
כִּי שָׁב ה' אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם
וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ.

© כל הזכויות שמורות ליעל לוין

על "תחינת הנשים לבניין המקדש" ראו עוד: יעל לוין, "'תחינת הנשים לבנין המקדש': מדרש חדש וטקסט ליטורגי לתשעה באב", להיות אשה יהודיה, בעריכת מרגלית שילה, ירושלים תשס"א, עמ' 230-243, 344-348; יעל לוין, "תחינת הנשים לבניין המקדש", קולך 35 (תשס"א), עמ' 1-2.